ע"פ 2921/13

תקציר

בית המשפט בחן ערעור שערער הן על הרשעה והן על בקשה להציג ראיות חדשות, ובסופו של דבר אישר את פסק דינו המקורי של בית המשפט קמא. בתחילה טען המערער לייצוג משפטי לקוי, וטען כי לא הוצגו ראיות מסוימות ולא נחקרו עדים בחקירה נגדית. עם זאת, בית המשפט לא מצא בסיס לטענות אלה, שכן הסנגור המקורי קיבל החלטות אסטרטגיות מכוונות שלא פגעו בהגנתו של המערער. בית המשפט גם דחה את הבקשה להציג ראיות חדשות במהלך הערעור, והדגיש כי ניתן היה להציג את הראיות מוקדם יותר ואין בהן כדי לשנות את תוצאות המשפט. הערעור הטיל ספק נרחב בהערכות המהימנות של בית משפט קמא, ובפרט בהסתמכותו על עדות המתלונן על גרסת המערער. למרות הערעור, הדגישה ערכאת הערעור את יתרונו של בית משפט קמא בקביעה זו בשל האינטראקציה הישירה שלו עם עדים. יתר על כן, בית המשפט הדגיש את המורכבות בהערכת עדויות בתיקי עבירות מין, שבהם התנהגויות הקורבן עשויות שלא לעלות בקנה אחד עם הציפיות המקובלות של רציונליות או היגיון. ערכאת הערעור ציינה כי גרסתה העקבית של המתלוננת, דיווחה המיידי על האירוע, המצוקה הנצפית וראיות הדנ"א התומכות ביססו יחד בסיס איתן להרשעה. לפיכך, הערעור נדחה, והרשעתו של המערער אושרה, כאשר הרשות השופטת הסכימה באופן קולקטיבי כי אין עילה מוצדקת להתערבות במסקנות בית משפט קמא. ערעורו הנפרד של המערער על גזר הדין נמחק אף הוא.