ת"א 609/09

תקציר

התובעת, אמניר תעשיות, תבעה את הנתבעת, מחצבות כנרת, על כך שלא עמדה בהתחייבותה על פי הסכם בין הצדדים לסגור ולשקם אתר הטמנה לאחר הפעלתו על ידי התובעת. התובעת טענה כי נאלצה לשקם את האתר על חשבונה ותבעה פיצוי בגין ההוצאות שנגרמו לה, וכן סעד הצהרתי וצו מניעה. כנרת טענה מנגד כי אמניר הטמינה פסולת אורגנית אסורה במטמנה, דבר שהוביל לעלויות שיקום גבוהות, וביקשה לקזז את הוצאותיה ולקבל פיצוי בגין הפרה יסודית של החוזה. בית המשפט מצא כי אמניר אכן הפרה את ההסכם בכך שהטמינה פסולת אסורה, וכתוצאה מכך נוצרו מאגרי גז בלתי מבוקרים. עם זאת, כנרת לא ביטלה את החוזה ועדיין הייתה מחויבת לעמוד בהתחייבויותיה. בית המשפט בחן את השפעת הפריצה של אמניר על תהליך השיקום וקבע כי הטמנת פסולת אורגנית שינתה את אופי האתר והצריכה פעולות שיקום נוספות. שני הצדדים הגישו חוות דעת מומחה בנוגע לדרישות השיקום של סוגים שונים של מטמנות. בית המשפט מצא את חוות דעתו של פרופ' אורי מינגלגרין, מומחה בלתי תלוי, משכנעת יותר. הוא קבע כי עלות שיקום מטמנה בפסולת נרקבת גבוהה משמעותית מזו של מטמנת פסולת יבשה וגבשושית, וכי די היה בפעולות כנרת כדי לסגור את המטמנה מסוג השני. עוד קבע בית המשפט כי כנרת לא שיקמה את האתר כנדרש בהסכם, אלא מילאה את התחייבויותיה באופן חלקי בלבד. באשר לסעדים המבוקשים על ידי אמניר, העריך בית המשפט את שווי העבודות הנדרשות בכמיליון שקל, בהתחשב בשטח המטמנה ובחוות דעת המומחים. בית המשפט דחה את טענותיה של אמניר בגין עוגמת נפש ופגיעה במוניטין, שכן הן לא הוכחו ונגרמו עקב הפרת החוזה שלה עצמה. תביעות הקיזוז של כנרת התקבלו באופן חלקי, ובית המשפט ניכה 402,050 שקל מהסכום שכנרת חייבת לאמניר. בסופו של דבר קבע בית המשפט כי על כנרת לשלם לאמניר 647,950 שקל, לאחר ניכוי סכום הקיזוז, בתוספת הפרשי הצמדה, ריבית ומע"מ. כל צד נצטווה לשאת בהוצאותיו.