ע"פ 696/81

תקציר

עניינו של בית המשפט העליון סובב סביב עיתונאי, המערער, שהורשע לפי סעיף 41 לחוק בתי המשפט, התשי"ז-1957, בפרסום כתבה שיש בה כדי להשפיע על משפט משפטי תלוי ועומד. ההרשעה אושרה הן על ידי בית משפט השלום והן על ידי בית המשפט המחוזי, מה שהוביל לערעור לבית המשפט העליון. הסוגיה המשפטית בחנה בעיקר את האיזון בין חופש הביטוי לבין טוהר ההליך השיפוטי. בית המשפט הכיר בכך שחופש הביטוי הוא אמנם זכות יסוד דמוקרטית, אך יש לאזן אותו מול הבטחה שההליך השיפוטי לא יושפע מפרסום חיצוני. מאמרו של המערער נתפס כבעל פוטנציאל להשפיע על גזר דינו של המורשע, שלמה ניר, שהמתין לגזר דינו בעת הפרסום. למרות הטענות כי הכתבה אינה יכולה להשפיע על שופט מקצועי או שהיא נכתבה בתום לב, הדגיש בית המשפט כי הסיכון להשפיע הן על שופטים והן על עדים הוא חשש לגיטימי. פסק הדין הבהיר כי בעוד שהפרסום לא דרש מהעיתונאי כוונה פלילית מלאה, רשלנות יכולה להספיק לאחריות פלילית, כלומר היה על העיתונאי לוודא באופן סביר אם המשפט עדיין תלוי ועומד לפני הפרסום. היא הדגישה כי תום הלב אינו מטיל אחריות אם לא היה נקיטת אמצעי זהירות סבירים כדי לאשר את מעמדו של המשפט. לפיכך נדחה הערעור, מה שחיזק את הצורך של עיתונאים לשקול את זכותם לחופש הביטוי אל מול הפוטנציאל להשפיע על הליכים משפטיים בשוגג.