ת"פ 20112-02-10

תקציר

השופט זיכה את שני הנאשמים מכל אשמה. באשר לאישום הראשון, שעניינו חשד לשוד נגד נאשם מס' 1, מצא השופט את עדי התביעה – הקורבן ומנהל התחנה – אמינים, בעוד עדותו של הנאשם לא הייתה משכנעת. השופט נחה דעתו כי הנאשם ביצע את השוד בוודאות הנדרשת בתיק פלילי. באישום השני, שכלל טענות לשוד בנסיבות מחמירות וקשירת קשר לביצוע פשע נגד שני הנאשמים, קבע השופט כי הראיה הישירה היחידה, שסיפק נהג המונית, אינה אמינה בשל סתירות והיבטים תמוהים בעדותו. הדיווח של הנהג על איום בסכין וסכומי הכסף השונים שנגנבו העמידו בספק את אמינות חשבונו. זאת ועוד, השופט ציין כי טענת הנהג כי רץ אחרי הנאשמים סותרת את עדותו של עד ההגנה, ממנה עולה כי נאשם 2 לא ברח כפי שתיאר. ככלל, השופט הגיע למסקנה כי הוודאות הנדרשת להרשעה פלילית לוקה בחסר, ולכן זוכו שני הנאשמים מהאישום השני. עם זאת, השופט הרשיע את הנאשם מס' 1 בעבירת השוד לפי סעיף 402(א) לחוק העונשין בשני המקרים. השופט הדגיש כי מאחר שהנאשם מס' 2 זוכה, הנסיבות המחמירות של חברות בכנופיה לא חלו, והשוד הוגדר טוב יותר כנופל תחת סעיף 402(א) ולא סעיף 402(ב).