ת"א 38529-10-22

תקציר

במקרה זה, בית המשפט בחן האם הנתבעת הפרה הסכם שכירות בכך שסיפקה פחות שטח מהמוסכם והאם הייתה הצדקה לתובע לבטל את החוזה ולתבוע פיצויים. הראיות הצביעו על פער בין גודל החכירה המובטח לבין מה שנמסר בפועל. בעוד שקובץ הסכם השכירות כלל באופן לא מדויק שטחים נוספים שהושכרו לשוכר אחר, התשריט המחייב מבחינה משפטית לא כלל. התובע, עורך דין במקצועו, היה צריך להכיר בכך ואינו יכול להסתמך על התיק, שלא היה חלק מההסכם. בית המשפט מצא כי למרות שהתובע יכול היה טכנית לבטל את ההסכם בשל טעות, הוא לא פעל בתום לב שכן השטח החסר היה קטן בהרבה ממה שטען, והנתבע הציע סעדים סבירים הכוללים דמי שכירות מוזלים ונכסים חלופיים. התובע גם לא הוכיח נזק כלכלי או שלא ניתן היה להוציא את תוכניתו העסקית לפועל בשטח הפנוי ללא התאמות. יתר על כן, למרות טענות התובע כי נגרם לו נזק עקב צמצום השטח הניתן להשכרה, הוא לא הצליח לבסס טענות אלה בראיות או בתוכניות עסקיות. בית המשפט מצא את הצעת הנתבעת לתקן את חוזה השכירות הוגנת ומוצדקת, ואת סירובה של התובעת לקבל הצעות אלה ללא הצדקה. משכך, דחה בית המשפט את תביעת התובע להשבה לפי חוק עשיית עושר והורה לו לשלם את הוצאותיו המשפטיות של הנתבע, שכן הפעולה נחשבה מיותרת והתנהלה בחוסר תום לב. טעותו של הנתבע נקבעה כטעות בתום לב, ומעשיו של התובע נתפסו כמנופחים ואופורטוניסטיים באופן בלתי סביר.