ע"א 122/66

תקציר

פסק הדין המדובר הוא דחיית ערעור על פסק דין קודם. פסק דין זה העניק למשיבים סעד של פינוי בתנאי שיפסיקו לנהל מסעדה שכורה בתוך שישה חודשים, או יקבלו אישור לכך מבית הדין לשכירות בתקופה זו. בעוד ערעור תלוי ועומד על פסק דין זה, השיג המשיב עיכוב ביצוע, המעכב את ביצוע פסק הדין. המשיב פנה גם לבית הדין לשכירות, אך בקשה זו עדיין הייתה תלויה ועומדת בחלוף ששת החודשים. המשיב ביקש מבית המשפט המחוזי להאריך את המועד, והוא נעתר. על הארכה זו הוגש ערעור לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון דחה את הערעור בקובעו כי התנאי לסעד כבר התקיים על ידי המשיב. תקופת ששת החודשים שנקבעה בפסק הדין המקורי נחשבה כאילו החלה מחדש לאחר דחיית הערעור הקודם. מאחר שהמשיבה חדלה לנהל את המסעדה מיד לאחר פיטורים אלה, הם עמדו בתנאי. בית המשפט קבע, כי לבית המשפט המחוזי נתונה הסמכות להאריך את המועד, וכי שיקול דעתו במקרה זה ראוי, שכן חוסר המעש של המשיב נבע מסיבות שאינן תלויות בו. פסק הדין ציטט גם פסיקות ישראליות קודמות במקרים דומים ופירט את השיקולים המשפטיים. הערעור נדחה, והמערערת חויבה בהוצאות המשיב בסך 1000 ל"י. פסק דין זה ניתן ב-14 ביולי 1966.