ד"נ 9/77

תקציר

בדיון הנוסף בעת"א 723/74 קבע בית המשפט העליון ברוב דעות לקבל את הערעור שהגישו הוצאת הארץ בע"מ ואחרים, ודחה את תביעת לשון הרע של חברת החשמל. החלטת בית המשפט נבעה מפרשנותו המרכזית של חוק איסור לשון הרע, תוך הדגשה כי חופש הביטוי אינו מחזיק במעמד כולל בהשוואה לזכויות יסוד אחרות, כגון זכותו של הפרט לשם טוב. בית המשפט קבע כי סעיף 15(4) לחוק מחייב הבחנה ברורה בין תיאורים עובדתיים לבין חוות דעת בפרסומים המבקשים הגנה לפי סעיף זה. פסק הדין הדגיש דעות שיפוטיות שונות. ממלא מקום הנשיא לנדוי, אליו הצטרפו שופטים נוספים, חלק על עמדתו של השופט שמגר, שהעדיף את חופש הביטוי על פני הזכות לשם טוב, וטען במקום זאת לאיזון בין ערכים מתחרים. פסק הדין הדגיש את החשיבות של הצגת עובדות מדויקות כבסיס לחוות דעת, תוך מתן מקום להבעת דעה, גם אם היא עלולה להיות שגויה, כל עוד היא נעשית בתום לב. השופט שמגר, בהתנגדותו, שב והדגיש את עליונותו של חופש הביטוי בחברות דמוקרטיות, והזהיר מפני הגבלת חופש העיתונות, החיוני בעיניו לביקורת ציבורית ולמיצוי דין. בית המשפט הגיע למסקנה כי אי דיוקים עובדתיים, אם הם מינוריים ואינם מהותיים לדעה שהובעה, אינם צריכים להאפיל על הגנת הביטוי על פי החוק. בסופו של דבר, החלטת הרוב של בית המשפט הפכה את פסק דינו של ערכאת הערעור, ואישרה מחדש כי יש לפרש את ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע על פי משמעותן ורוחן הרגילות, תוך שמירה על איזון בריא בין חופש הביטוי לבין שמו הטוב של אדם. פסק הדין הורה למשיבים לשלם לעותרים הוצאות משפט, תוך הדגשת מחויבותו של בית המשפט להגנה על זכויות יסוד תוך הצבת גבולות לביטוי תקשורתי.