ע"א 33958-03-23

תקציר

לאחר דיון ממושך, החליט הרכב השופטים לקבל את ערעור הבנק ולדחות את ערעורה של רינת. קביעתו של בית משפט קמא כי הבנק פעל ברשלנות ובחוסר תום לב בכך שלא גילה את שחרור השעבוד על דירה ברחובות, ששימש בטוחה נוספת לחשבון בנק, אינה מתקבלת על הדעת מבחינה משפטית. התנהלות הבנק לא הפרה חובה חקוקה לפי סעיף 122(ב) לחוק הירושה, שכן הוא ניהל משא ומתן עם נושה ולא עם יורש, והנכסים המדוברים לא היו חלק מהעיזבון. כמו כן, רינת לא הצליחה להוכיח את רשלנות הבנק, שכן לא הוכיחה כל חובה מצד הבנק לנהוג אחרת או קשר סיבתי כלשהו בין הפרת החובה הנטענת לבין הנזק שנגרם. הבנק לא היה חייב להודיע לרינת על החלטתו לוותר על הביטחונות הנוספים, מה גם שהיא לא הייתה לקוחה של הבנק והדירה עברה בירושה למשכנתא. השופטים דחו גם את ערעורה של רינת בנוגע לטענתה לנזק כוזב נגד הבנק, שכן היא לא הביאה ראיות מספיקות למצג שווא מכוון או הטעיה מצד הבנק. נסיבותיו של מקרה זה שונות באופן משמעותי ממקרים קודמים בהם תביעות הונאה נגד בנקים הצליחו. ערעור הבנק על פסק הדין המשלים המטיל אחריות מתקבל אפוא, ורינת חויבה לשלם את הוצאות הבנק בגין הערעורים בסכום מופחת.