דב"ע לב/44 - 9

תקציר

פסק הדין מתייחס לתביעה שהגיש קצין פיקוד ובקרה, בבקשה למתן פסק דין הצהרתי לפיו הוא עובד מדינה לפי חוק שירות המדינה (גמלאות) וכי קיימים יחסי עובד-מעביד בינו לבין המדינה מאז שנת 1952, המרמזים על תנאים סוציאליים מסוימים. בית הדין האזורי דחה את התביעה, והביא את התובע לערער. השאלה המרכזית היא האם התובע הוא עובד מדינה, ומכאן האם קיימים יחסי עובד-מעביד בין המדינה לבין התובע. פסק הדין דן בהשלכות חוק שירות המדינה (מינויים) על תביעת התובע וקובע כי הדין אינו קובע במקרה זה. הוא מבחין בין השלכות הדין על פסק הדין ההצהרתי בעניין חוק הגמלאות לבין ההשלכות על קיומם של יחסי עובד מעביד. לגבי הראשון, השופט קובע כי זכותו של אדם לגמלאות לפי חוק הגמלאות נקבעת בחוק כפי שהיא עומדת בעת התגשמות הזכות; לפיכך, לא ניתן ליתן פסק דין הצהרתי במקרה זה. השופטת מדגישה כי השאלה אינה האם מתקיימים יחסי עובד מעביד אלא האם התובע מונה לשירות המדינה מכוח חוק המינויים, שהוא מעשה חוקתי. מאחר שהתובע לא מונה לפי חוק זה, הוא אינו יכול להיחשב עובד מדינה לצורך חוק הגמלאות. עם זאת, באשר לקיומם של יחסי עובד מעביד, מסיק השופט כי יש לפרש את חוק המינויים כחוק השייך לתחום המשפט המינהלי, המורה לרשות המבצעת על מינויי עובדים. לפיכך, אי עמידה בחוק המינויים אינה שוללת בהכרח את קיומה של מערכת יחסים כזו. השופטת בוחנת את טענות התובע המצביעות על יחסי עובד-מעביד, לרבות העסקה, פיקוח וקביעת שכר, אך מוצאת כי סימנים אלה אינם חד משמעיים וניטרליים במקרה זה. תחת זאת, מציעה השופטת להשתמש ב"מבחן האינטגרציה" ומגיעה למסקנה כי מעשיו של התובע לא היו חלק מהפעולות הרגילות הדרושות לפעולת המדינה. יתר על כן, שירותי הדת בישראל ניתנים על ידי גופים עצמאיים, ולא ישירות על ידי המדינה. לפיכך, הערעור נדחה, למעט הקביעה כי התובע הוא "עובד עצמאי". השופט מביע תקווה שהמדינה תמצא פתרון למצבו של התובע. העלויות אינן מוענקות לאף אחד מהצדדים.