ע"פ 3916/15

תקציר

הערעור נדחה מאחר שהשופט לא מצא עילה להתערב בממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי, בפרט בכל הנוגע למהימנות עדותו של המערער, וגרסת המערער לאירועים הייתה בלתי עקבית ובלתי אמינה. באשר לטענת ההגנה העצמית של המערער, קבע השופט כי אמנם לא הייתה למערער הזדמנות לסגת, אך השימוש בסכין, מספרם, מיקומם ועומקם של פצעי הדקירה, מצביעים על הפעלת כוח מופרז ובלתי סביר. לפיכך, המעשה לא היווה הגנה עצמית. יתר על כן, נחה דעתו של השופט כי למערער הייתה הכוונה הנדרשת לעבירת הרצח מעבר לספק סביר. הראיות האובייקטיביות, לרבות אופי פצעי הדקירה ומספרם, תמכו בהנחה כי המערער התכוון להרוג את הקורבן. טענת המערער כי פעל במצב הכרה מעורפל עקב מכות של המתלוננת ומחלת הסוכרת שלו לא נתמכה בראיות רפואיות כלשהן ולא היה בה די כדי להפריך חזקה זו. גם מעשיו של המערער לאחר האירוע, לרבות החלפת בגדיו ועזיבתו את המקום, תמכו במסקנה כי החליט להרוג. באשר לאלמנט ההכנה, ציינה השופטת כי קביעתו של בית משפט קמא כי פעולת נטילת הסכין על ידי המערער והשימוש בה היוותה את ההכנה הנדרשת, הייתה נכונה. לבסוף, קבע השופט כי המערער לא פעל ללא התגרות, לא סובייקטיבית ולא אובייקטיבית, שיש בה כדי לשלול את יסוד הכוונה הנדרש לרצח. השופט א' פוגלמן וסגנו א' רובינשטיין הסכימו עם ההחלטה, והדגישו את מספרם ומיקומם של פצעי הדקירה ואת הצורך בריסון עצמי בעת מריבות.