תא"מ 62591-08-19

תקציר

פסק הדין דוחה את טענת לשון הרע שהוגשה נגד הנתבע בגין תלונתו שנשלחה לוועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין בנוגע להתנהלותו המקצועית של התובע כעורך דין. תוכן תלונת הנתבע נמצא כלשון הרע שכן הם מייחסים לתובע חשדות לעבירות פליליות, לרבות זיוף ייפוי כוח והתנהגות לא אתית כלפי לקוחותיו. עם זאת, הנתבע פטור מאחריות בשל יישום מוצלח של שתי הגנות משפטיות. ראשית, הפרסום מוגן לפי סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, שעניינו פרסומים שנאמרו במהלך דיונים משפטיים. למרות שהתלונה לא הועלתה בדיון, הנתבע פטור מאחריות שכן הפרסום לא היה בלתי סביר בנסיבות הנתונות. שנית, פעולתו של הנתבע נופלת תחת הגנת תום הלב הקבועה בסעיף 15(8) לאותו חוק, החלה על תלונות המוגשות לרשויות המוסמכות. בית המשפט מכיר במשטרת ישראל ובוועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין כרשויות מוסמכות בהקשר זה. אשר ליסוד תום הלב, מקבל בית המשפט את אמונתו הסובייקטיבית של הנתבע באמיתות תלונתו ובסבירות חשדו, חרף הכחשת התובע את הטענות. סירובו של התובע להציג את ייפוי הכוח המקורי לבדיקה תרם אף הוא לחשד תום הלב של הנתבע. אשר על כן, בית המשפט מצדד בנתבע, דוחה את התביעה מבלי לדון בסוגיית הפיצוי ותחת זאת מחייב את התובע לשלם לנתבע הוצאות בסך 3,000 ₪.