בג"צ 1796/03

תקציר

פסק דין זה, שניתן על ידי הנשיא א' ברק, השופט א' ריבלין והשופט א' א' לוי, מתייחס לעתירה שהגיש ז.כ. (הבעל) נגד החלטת בית הדין הרבני הגדול. האחרון אישר את צו בית המשפט המחוזי בירושלים המעכב את יציאתו של הבעל מישראל. המקרה סובב סביב נישואים בין זוג יהודים, ז.כ. וח.כ., שנישאו בתימן ולאחר מכן עברו ללונדון. ח.כ. (האישה), שהגישה תביעת גירושין ותבעה מזונות, ביקשה עיכוב יציאה מהארץ כדי למנוע את עזיבתו של ז.כ. את ישראל. בית הדין האזורי נעתר לבקשה, ובעקבות ז.כ. הוגש ערעור לבית הדין הרבני הגדול. פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול דחה את ערעורו של ז.כ. וקבע כי לבית הדין הרבני האזורי סמכות לדון בתיק, למרות שז.כ. אינו אזרח או תושב ישראל, שכן האישה הגישה תביעת מזונות לצד תביעת הגירושין. על פי סעיף 4 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), הדבר היווה בסיס מספיק לסמכותו של בית הדין. בג"ץ, לאחר ששקל את החומר והטיעונים שהוצגו, הסכים עם החלטת בית הדין הרבני הגדול ודחה את עתירתו של ז.כ. בג"ץ אישר כי לבית הדין הרבני האזורי נתונה הסמכות להוציא צו עיכוב יציאה מן הארץ, מה גם שמצוקתה של האישה והיעדר פורום חלופי מתאים חיזקו את הצורך בהתערבותו של בית הדין הרבני. יתר על כן, בית המשפט העליון קבע כי הנסיבות מצדיקות את הצו, מה גם שהבעל יכול היה להעמיד ערבויות לתשלום מזונות. עוד הדגיש בג"ץ כי אינו רואה עילה להתערב בפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול וכי הראיות לכאורה תומכות בסמכותו של בית הדין להוציא צו עיכוב יציאה. משכך, נדחתה העתירה, ובג"ץ החליט שלא להורות על הוצאות כלשהן, בהתחשב בנסיבות הספציפיות של המקרה. פסק דין זה משמעותי שכן הוא מדגיש את סמכויות השיפוט של בתי הדין הרבניים במצבים מסוימים ומחזק את העיקרון של הבטחת פנייה שיפוטית לצדדים נפגעים, במיוחד בענייני מזונות וגירושין.