ת"א 52390-01-21

תקציר

המחלוקת היא על הבעלות על חלקים מבניין שלטענת התובעת נמכרו להם בשנת 1994. התובעת ביקשה לפנות את הנתבע מלובי הבניין, מסדרון המעבר ומשטחי רכוש משותף נוספים, ותבעה פיצוי כספי. הנתבעת, שרכשה את זכויותיה בנכס בשנת 2002, טענה כי טענת התובעת אינה תקפה. השופט הסכים עם הנאשם מכמה טעמים. ראשית, התובעת לא הציגה כל ראיה לכך שנקטה צעדים לקראת בניית מעלית, וזו הייתה המטרה שהותוותה בהסכם הרכישה משנת 1994. שנית, הרכוש המשותף שלטענת התובעת בעלותו לא הוגדר בבירור בהסכם, ועל כן תביעת התובעת לשטחים אלה נכשלת. כמו כן, הפסיקה מחייבת כי עסקאות הנוגעות לרכוש משותף יכללו מסמך נפרד המפרט את פינוי הרכוש האמור, אשר לא הוצג על ידי התובע. התובעים גם לא הוכיחו כי שילמו תמורה כלשהי בגין הזכויות שלטענתם רכשו בשנת 1994. עוד קבעה השופטת כי לתובעת אין זכויות בלעדיות ברכוש המשותף, וכי כל שימוש בו על ידי הנתבע מותר כל עוד לא היה לטובתה הבלעדית של הנתבעת. השופט הסכים גם עם טענת הנתבע כי תביעת התובע הפרה את סעיף 55(ג) לחוק המקרקעין, הקובע כי לא ניתן להצמיד רכוש משותף מסוים לדירה ספציפית. לבסוף, קיבלה השופטת את טענת הנתבעת כי יש לדחות את תביעת התובע בעילה של שיהוי, שכן התובעת המתינה למעלה מעשרים וחמש שנים לאכיפת זכויותיה, ובינתיים עשתה שימוש בלעדי ברכוש המשותף שלא כדין. ההחלטה התקבלה לגופו של עניין, ולא התייחסה לטענות הנתבע בדבר היעדר סמכות עניינית או לשיהוי התובע בהגשת התביעה. התובע חויב לשלם את הוצאות הנתבע ושכר טרחת עורך דין.