סע"ש 39819-08-20

תקציר

התובע, עובד, תבע בין היתר את מעסיקו לשעבר, הנתבע, בגין פיטורים שלא כדין וגמול שעות נוספות, ותבע פיצויים בסך 145,332 ₪. הנתבע טען כי התובע לא פוטר אלא הוצא לחל"ת ולאחר מכן הוצע לו לחזור לעבודה, אך הוא סירב. בית הדין קבע כי סירובו של התובע לחזור לעבודה מהווה התפטרות ולכן הוא לא פוטר שלא כדין ולא היה זכאי לפיצוי בגין תביעה זו. באשר לתביעה לגמול שעות נוספות, קבע בית המשפט כי בעוד התובע הציג ראיות מספיקות כדי להראות כי עבד שעות נוספות, הנתבע לא ניהל רישום נאות של שעות העבודה של התובע כנדרש בחוק. לפיכך, הנתבעת חויבה בתשלום לתובע בגין מקסימום של 60 שעות נוספות בחודש, כקבוע בחוק. עם זאת, מאחר שחלק מהשעות הנוספות הנטענות של התובע הוקדשו לנסיעות לעבודה וממנה, והיו ימים בהם לא עבד שעות נוספות, בית הדין לא יכול היה לקבוע כי התובע עבד יותר מ-60 השעות הנוספות החוזיות בחודש. משכך, נדחתה התביעה לתוספת שעות נוספות. התובעת תבעה גם פיצוי בגין ימי חופשה שלא נוצלו. בית המשפט קבע כי היו לו 8.26 ימי חופשה שלא נוצלו ופסק לו 2,189 שקלים בגין כך. באשר להפרשות לפנסיה, קבע בית הדין כי הנתבעת הייתה חייבת לבצע הפרשות החל מיומה הראשון של התובעת ופסק לתובעת סך של 2,239 ₪ הפרשות שלא שולמו. לבסוף, הנתבע ביקש לקזז את פסק הבוררות בסכום ההודעה שהיה על התובע לתת טרם התפטרותו. עם זאת, בית המשפט מצא כי הנתבעת לא העלתה דרישה זו בזמן אמת ואף הסכימה לשלם לתובע את מלוא זכויותיו מבלי לציין קיזוז זה. לפיכך, נקבע כי הנתבע ויתר על זכות זו, ותביעת הקיזוז נדחתה. בסיכומו של דבר, תביעת התובע התקבלה באופן חלקי, והנתבע חויב לשלם לתובע סך של 4,428 ₪, בתוספת ריבית והצמדה ממועד הגשת התביעה. כל צד היה אחראי להוצאות המשפטיות שלו.