פ"א 17472-07-09

תקציר

פסק הדין הוא דחיית הערעור. טענת המערערים כי לא יכלו לנהל את עסקיהם מבלי להשתמש בחלקת קרקע ספציפית לצרכי פריקה וטעינה לא נתמכה בראיות מספיקות, ועל כן טענת ההגנה לא עמדה בעינה. המערערים לא הצליחו להוכיח את טענת הגנת הצדק, ואף לא הביאו ראיות מספיקות לביסוס טענתם לאכיפה בררנית מצד המשיב, ולפיכך לא ביססו את טענת ההגנה. על פי התב"ע, הקרקע המדוברת יועדה לצורכי ציבור ולא אפשרה פריקה וטעינה. בית המשפט מצא כי פעילותה של המערערת במקרקעין לא הייתה פריקה וטעינה אלא אחסון חוזר, שאינו מותר. טענות המערער בדבר מעורבותו של צד שלישי בפגישות לא הוכחו, ובית המשפט קבע כי הבנייה שניתנה להריסה לא נהרסה במלואה. עוד נקבע בפסק הדין כי חצרי המערער לא סיפקו את צרכיהם המוצהרים. באשר לגזר הדין, החלטתו של בית משפט קמא נמצאה ראויה ואין להתערב בה, והערעור הוגדר כקל דעת, וכתוצאה מכך הוטלו הוצאות נוספות על המערער. הערעור נדחה, והמערער חויב בתשלום הוצאות בסך 20,000 ₪.