ע"א 598/73

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק בסכסוך משכיר ושוכר על דירה קטנה הצמודה למחסן. בעל הבית, שרכש את הבניין כדי להרחיב את עסקיו, הגיש תביעת פינוי נגד השוכר, בנימוק של צורך עצמי כאחד העילות. שופט בית משפט השלום אמנם הכיר בצורך של המשכיר בשטח ובנכונותו לספק לשוכר הסדר חלופי, אך סבר כי אין זה צודק לפנות את השוכר ותחת זאת הפעיל את שיקול דעתו לסרב לפסק דין הפינוי לפי סעיף 13 לחוק הגנת הדייר. השופט הציע תשלום פיצוי של 22,000 לי כהסדר חלופי. על החלטה זו ערער בעל הדירה לבית המשפט המחוזי, וכתוצאה מכך התקבלה דעה חלוקה. בית המשפט העליון פוסק כעת בערעור זה. תחילה הם מתייחסים לטענת המשכיר כי השוכר זנח את בקשתו לסעד בכך שלא חזר עליה בסיכומיו, אך בית המשפט חולק על כך, ומצטט מקרה קודם (טיש נ' קריספין) בו אירע מצב דומה. בית המשפט מדגיש כי הבקשה לסעד הוזכרה בכתב ההגנה של השוכר וכי אין לראות בהשמטתה בסיכומים ויתור. לגופו של עניין, בית המשפט העליון מסכים עם המשכיר כי הנסיבות מצדיקות פינוי, ומציין כי תכליתו של סעד מן הצדק היא למנוע מהדיירים להפוך לחסרי בית. בית המשפט מאזן בין האינטרסים של שני הצדדים ומגיע למסקנה כי הפינוי מוצדק כל עוד קיים הסדר חלופי מתאים. אלא שהבעיה נעוצה בנוף הכלכלי המשתנה, שבו הפיצוי שנקבע בעבר על ידי בית משפט השלום כבר אינו מספיק כיום. בית המשפט מדגיש כי השוכר אינו יכול לעכב את הליך הפינוי ואינו אמור ליהנות מחלוף הזמן, אך מאחר ובעל הבית יזם את הערעורים, עליהם לשאת בתוצאות. בסופו של דבר, בית המשפט העליון מצדד בדעת המיעוט בבית המשפט המחוזי, וקובע כי יש להחזיר את התיק לבית משפט השלום לצורך בחינה מחודשת של מהו הסדר חלופי ראוי. זה יכול להיות כרוך במציאת השוכר דירה מתאימה או קביעת תשלום פיצוי חדש שיבטיח לה דיור מתאים. בית המשפט מדגיש כי החלטה זו צריכה להתקבל בהקדם וכי אין להטיל על השוכר עיכובים נוספים. כל צד אחראי להוצאותיו המשפטיות, ופסק הדין מבוצע בהתאם.