ת"א 268-04-17

תקציר

המקרה שלפנינו הוא תביעת שטר, שעניינה שיקים שבידי הבנק וניסיונו של הנתבע להתנגד לביצועם בשל עסקה כושלת עם חברה שלישית. הנתבע טוען כי השיקים ניתנו לחברה בגין רכישת יהלומים, אשר מעולם לא נמסרו, מה שהופך את העסקה לבטלה ואת התמורה בגין השיקים לבלתי קיימת. הבנק, לעומת זאת, קובע כי הנתבע לא הוכיח טענה זו די הצורך וגם אם כן, הבנק מחזיק בשיקים תמורת ערך, מה שהופך אותו למחזיק ראוי על פי פקודת השטרות. הדיון נסוב סביב שלושת מרכיביו של מחזיק ראוי כפי שהותוו בפקודה: מצב השיקים, עיתוי רכישת הבנק ותום הלב והערך שהוחלף. השופט מגיע למסקנה כי הנתבעת סיפקה ראיות מספיקות לטענתה בדבר שיקול דעת כושל, הנתמכות בראיות תיעודיות ובעדויות עדים. למרות שהבנק לקח את השיקים תמורת ערך בצורת שעבוד פיקדון, השופט פוסק לטובת הנתבע וקובע כי הבנק לא הצליח להוכיח שפעל בתום לב, שכן היה מודע לקשיים הפיננסיים של החברה ובחר שלא לפעול על פי הביטחונות שניתנו. בנוסף, טענת הבנק כי העסקה לא הייתה אמיתית נדחית מחוסר ראיות. בסופו של דבר, השופט מחליט כי הבנק אינו מחזיק ראוי, כלומר הוא כפוף לעסקה הכושלת בין הנתבע לחברה. לפיכך, ההתנגדות לביצוע השיקים מתקבלת, והבנק מחויב לשאת בהוצאות הנתבע בסך 20,000 ₪, בנוסף לחוב הקיים בתיק ההוצאה לפועל.