תמ"ש 31987-02-21

תקציר

פסק דין זה סובב סביב שתי מחלוקות מרכזיות. הראשונה נוגעת לשאלה האם בוצעה עסקה תקפה למכירת רכב מהמנוח לנתבע. התובעים טענו כי לא הייתה עסקה כזו, וכי הנתבע זייף את חתימת המנוח על מזכר ההבנות וייפוי הכוח. הנתבע, לעומת זאת, טען כי המנוח העניק את הרכב במתנה לו ולאחותו כהבעת תודה על שנים של טיפול ותמיכה. המחלוקת השנייה נגעה לתשלומים שבוצעו באמצעות כרטיס האשראי של המנוח על ידי הנתבע או בא כוחו בעת שהמנוח היה מאושפז. לאחר בחינת חומר הראיות, שכלל עדות מומחה על החתימות שבמחלוקת, הגיע השופט למסקנה כי הנתבע לא הוכיח די הצורך כי בוצעה עסקה תקפה. חוות הדעת של המומחה, שלא הופרכה מאחר שאף אחד מהצדדים לא בחר לחקור את המומחה, שכנעה את השופט כי החתימות על המזכר וייפוי הכוח אינן אמיתיות. כמו כן, מצאה השופטת סתירות וסתירות בעדויות הנאשם ועדיו בנוגע לתשלום התמורה עבור הרכב. משכך, קבעה השופטת כי לא הייתה העברת בעלות כדין. באשר לשימוש בכרטיס האשראי של המנוח, קיבלה השופטת את טענת הנתבע כי ההוצאות הוצאו לצורך הטיפול וצרכיו של המנוח. השופטת סברה כי הסכום שהוצא, שהסתכם ב-2,000 שקל, סביר בהתחשב בנסיבות, ולכן דחתה את תביעת התובעים להחזר. לאור האמור, פסק השופט לטובת התובעים, והורה לנתבעת להשיב את שווי הרכב לעיזבון המנוח, בניכוי חוב למוסד לביטוח לאומי ששילם הנתבע. הסכום הכולל שחבה הנתבעת לתובעים נקבע על 85,354 ₪. כמו כן הורה השופט לנתבע לשלם לתובעים 8,000 ש"ח הוצאות משפט ו-15 אלף שקל שכר טרחת עורך דין. סכומים אלה היו אמורים להיות משולמים בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין. באשר לפרסום פסק הדין, התירה השופטת את פרסומו תוך השמטת פרטים מזהים לשם שמירה על פרטיות המעורבים.