בש"פ 6654/93

תקציר

במקרה דנן, דן בית המשפט העליון בערעורו של המערער על הגבלת זכותו לצאת לחו"ל בעיצומם של הליכים פליליים מתמשכים. המערער הואשם בעבירות על חוק ניירות ערך ובעבירות נוספות, שהובילו להסדר טיעון ולעונש שלאחר מכן. על אף שהותר לו לצאת לישראל 14 פעמים בהסכמת המשיב, נדחתה בקשתו להיתר נסיעה כללי במרווחי הדיונים הקרובים בבית המשפט, ובעקבות זאת הוגש ערעור. בית המשפט הדגיש כי הזכות לצאת מישראל היא זכות חוקתית מכוח חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וכל הגבלה חוקית חייבת לעמוד בקריטריונים של "פסקת הגבלה". למרות שסעיף 44 לחוק סדר הדין הפלילי קבע הגבלות תנועה כתנאי לשחרור בערבות, תוקפו מלפני חוק היסוד מחייב פרשנות המכבדת הגנות חוקתיות. בית המשפט אישר כי זכות העזיבה אינה מוחלטת ועשויה להיות מוגבלת מטעמים ציבוריים משמעותיים, כגון הבטחת הופעה בבית המשפט. עם זאת, איסור נסיעה צריך להיות המוצא האחרון, עם ערבויות כמו אג"ח פיננסיות נחשב הראשון. בהיעדר נסיבות חדשות או סיכון מוגבר לאי-החזרה, מצא בית המשפט את התנגדותו של המשיב ואת דרישת הערבות המוגברת בלתי מוצדקת. גם שיקולי נוחות מינהלית לא יכלו לגבור על זכויות חוקתיות. לפיכך ניתן למערערת היתר יציאה כללי עד ליום 31.12.93, המאפשר מעבר בין דיוני בית המשפט ללא ערבויות נוספות.