ת"א 28583/04

תקציר

הנתבע הוא בנה של אישה ששכרה דירה מהתובע, עמידר. לאחר פטירת הדייר, ביקש עמידר שהנתבעים יפנו את הדירה. הנתבעים טענו כי יש להכיר בבת כדיירת מתמשכת, שכן היא התגוררה עם אמה בדירה למעלה משלוש שנים ולכן הייתה לה זכות להישאר בדירה. השופט קבע כי הנאשמת לא הביאה ראיות מספיקות לכך שהתגוררה עם אמה במשך שלוש שנים לפני מותה. הראיה היחידה שסיפקה הנתבעת הייתה עדותו של אחיה, שלא עלתה בקנה אחד עם ראיות אחרות שהוצגו בבית המשפט, ובעיקר היעדר תצהירים תומכים משכנים או מבני משפחה. כמו כן, השופטת בחנה מסמכים רשמיים המעידים על כתובתה של הנתבעת ומצאה כי הם אינם תומכים בטענתה למגורים בדירה לפני שנת 2002. מנגד, הציג עמידר דו"חות על ביקורים שנתיים בדירה, מהם עולה כי עד שנת 2002 התגורר הדייר המנוח בגפו. השופט קיבל דוחות אלה כראיה תקפה, אם כי ניתן להם משקל ראייתי נמוך משום שמחברי הדוחות לא העידו בבית המשפט. בסופו של דבר, מאחר שהנתבעת לא הצליחה להוכיח שהיא דיירת ממשיכת, פסק השופט לטובת עמידר. עם זאת, השופט גילה הקלה ונתן לנתבעים תקופת חסד של 90 יום לפנות את הדירה, בהתחשב במצבם הסוציו-אקונומי ובזמינות דיור חלופי. כמו כן נחסכו מעמידר כל הוראה הנוגעת לעלויות, וכל צד הונחה לשאת בשלו.