ע"ע 156/99

תקציר

הערעור מתייחס למחלוקת על טיב היחסים בין בעל עסק לבין המערערת, שניהלה חנויות לעסקי ההלבשה של הבעלים. שאלת המפתח היא האם המערערת הייתה עובדת או זכיינית. התיק עלה בערכאה המשפטית כאשר המערערת תבעה פיצוי כספי כעובדת מהמשיבים. בית הדין האזורי בירושלים קבע כי לא התקיימו יחסי עובד מעביד, ובמקום זאת אפיין את המערערת כקבלן עצמאי. על החלטה זו הוגש ערעור. ההסכמים המרכזיים המסדירים את היחסים נחתמו בשנים 1983 ו-1988. ההסכם משנת 1988 חזר והדגיש כי לא התקיימו יחסי עובד מעביד, ובית הדין האזורי קבע כי הסדר זה ממשיך את תנאי ההסכם הקודם, שאפיין את המערערת כזכיינית. בית הדין בחן את מערכת היחסים באמצעות מבחנים שונים למעמד עובד-מעביד ומצא כי המערערת נפלה ממעמד זה. המפתח לקביעה זו היה העובדה שהמערערת ניהלה עסק משלה, נשאה בסיכוני הפסד והיו לה הזדמנויות לרווח. בית המשפט נתן אמון בעדותם של עדי המשיבים ומצא כי עבודתה של המערערת לא הייתה נתונה לפיקוח צמוד, לא שילבה בעסקי המשיבים וכי היא עבדה בשעות משתנות. זאת ועוד, בית המשפט קבע כי המערערת לא הוכיחה באופן מספק את סמכותה להעסיק ולפטר עובדים. הערעור לבית המשפט העליון חזר במידה רבה על הטיעונים הקודמים. בית המשפט העליון הסכים עם החלטת בית המשפט המחוזי, לא מצא סיבה לחלוק על קביעותיו העובדתיות או על ניתוחו המשפטי ולכן דחה את הערעור. המערער חויב לשאת בהוצאות המשפט של המשיבים.