בש"פ 6190/98

תקציר

פסק הדין דן בחוקתיות זכותו של אדם לחופש תנועה לעומת סמכותו של בית המשפט להאריך את מעצרו של אדם עד תום ההליכים. הסנגורים טענו כי חוק היסוד נותן עדיפות לכבוד האדם ולחירותו, ומכאן משתמע כי סמכותו של בית המשפט לעצור אנשים באופן זמני אינה תקפה. עם זאת, השופט דחה טענה זו והדגיש כי היעדר הוראה מפורשת המבטיחה מעצר זמני אינו שולל את חוקיותו. תחת זאת, הם טענו כי סמכות המעצר הזמני נגזרת מסמכותו העיקרית של בית המשפט להאריך את מעצרם של אנשים עד תום משפטם, תוך שהם מצטטים את סעיף 17(א) לחוק הפרשנות כבסיס חקיקתי. בנוסף, הפנה השופט להלכת הררי, פסיקה קודמת שקבעה את שיקול דעתו של בית המשפט להורות על מעצר ביניים לאחר שמיעת התשתית הראייתית הכללית של התביעה. השופט הדגיש כי סמכות זו חיונית לעצם סמכותו של בית המשפט לעצור אנשים עד תום ההליכים ולכן היא עדיין בתוקף. כמו כן, הבהירה השופטת את התנאים להפעלת סמכות זו, וציינה כי היא אינה תלויה בבקשת הנאשם או בהסכמתו ומתבססת על הצגת ראיות על ידי התביעה. מאחר שהנאשמים בתיק הנוכחי נתנו את "הסכמתם" למעצר הביניים והתביעה הציגה תשתית ראייתית ראשונית מספקת, קבע השופט כי החלטת סגן הנשיא לעצור אותם תקפה. עוד ציין השופט כי ניתן לשקול מחדש החלטה זו או לערער עליה. לבסוף דחה השופט את ערעורי הנאשמים וקיבל את ערעור המדינה, והחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי לדיון רציף בבקשה העיקרית להארכת מעצר עד תום ההליכים.