ע"א 27547-09-14

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק בסכסוך על הסכם שכירות, בו הפרו השוכרים את תנאי ההסכם. עיקר טענות הערעור היו כי המשיב לא גילה את חוסר האפשרות להוציא רישיון לעסק המושכר וכי הליך הפינוי היווה התחשבנות סופית בין הצדדים. עם זאת, בית המשפט מצא כי טענות אלה אינן משכנעות. השופטים הסכימו עם מסקנתו של בית משפט קמא כי השוכרים הפרו את הסכם השכירות, ואילצו את המשיב לפנות להליכים משפטיים. כן קיבלו בית משפט קמא את נימוקיו של בית משפט קמא לפסוק למשיב פיצוי בגין עוגמת נפש, וכן את ההחלטה להטיל על הערבים להסכם השכירות אחריות לפיצוי המוסכם. זאת ועוד, בית המשפט דחה את טענות המערערים כי המשיב אינו זכאי לפיצוי מוסכם, ולא מצא עילה להתערב בסכום שהוסכם. השופטים הדגישו את הנסיבות המצומצמות שבהן יכול בית המשפט להפחית את הפיצוי המוסכם ובחרו שלא לסטות מהתקדים שנקבע במקרה זה. בנוסף, אישר בית המשפט קמא את החלטת בית משפט קמא כי על כל צד לשאת בהוצאותיו המשפטיות, חרף הפער המשמעותי בין הסכומים הנתבעים לסכומים שנפסקו, בשל שיקול הדעת הרחב הנתון לבית המשפט הפרוצדורלי בקביעת הוצאות. בסיכומו של דבר, הערעור נדחה, והמערערים חויבו לשלם למשיב 20,000 ₪ שכר טרחת עורך דין.