דנ"א 5547/11

תקציר

פסק הדין הנדון דחה בקשה לדיון נוסף בבית המשפט העליון, שכן הוא אינו עומד באמות המידה הקבועות בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט, המאפשר דיון נוסף רק אם פסק דין סותר פסיקות קודמות או מחייב עיון חוזר בשל חשיבותו או חידושו. פסק הדין כלל שני שיקולים עיקריים: ראשית, הוא קבע כי על העיריות לפעול במסגרת סמכותן החוקית ולא להטיל מסים מעבר לגבולותיהן, עיקרון ותיק במשפט המנהלי. בדיעבד, כאשר עירייה ויזם מסכימים להיטל שלא נקבע בחוק, ההסכם כפוף לדיני חוזים ולטיפול בחוזים פסולים. למרות שפסקי דין קודמים התירו לעיתים תשלומים כאלה כאשר הוסכם עליהם ללא אישור חוקי, פסק הדין הנוכחי נטה להתייחסות להסכמים תחת דוקטרינת הבטלות היחסית אם ניכרת אי חוקיות חמורה מצד העירייה. פסק דין זה הצביע על חוסר ההגינות בהתנהלות העירייה, תוך ניצול תלות היזמים להטלת היטלים מופרזים. עם זאת, השקפה חלופית עשויה להציע כי יזמים, המיוצגים על ידי יועצים משפטיים רבי עוצמה, לחצו על העירייה לקבלת היתרים מועילים, ולאחר מכן ערערו על חוקיות מעשיהם. בסופו של דבר, פסק הדין מחזק את העיסוק בחוזים מנהליים הנגועים באי-חוקיות באמצעות דיני בטלות חוזים ובטלות יחסית, קביעה המעוגנת במשפט העברי, ולכן אינה מצדיקה דיון נוסף. הבקשה נדחתה מבלי לפסוק הוצאות, שכן לא התבקשו טענות שכנגד.