ע"פ 7938/10

תקציר

המשיב מסתמך על פסק דינו של בית משפט קמא, וטוען כי עיקר הערעור נסוב סביב החלטותיו המהימנות, שצריכות לעמוד. באשר לכללי הראיות, טוען המשיב כי הראיות התומכות עולות לדרגת סיוע, ואין צורך בסיוע כאשר המתלוננת מעידה גם במשפט. השופטים מסכימים ודוחים את הערעור, תוך שהם מתערבים במשורה בהחלטותיו העובדתיות של בית משפט קמא ומזכים את עדותה של המתלוננת. הם מדגישים את ערכן של אמירות שנאמרו בסמוך למועד האירועים ומוצאים כי גרסתה הראשונית של המתלוננת הייתה ברורה ועקבית, למרות שחזרה בה לאחר מכן תחת לחץ. השופטים משווים למקרה דומה, מימרן, ומדגישים כי עדויות קודמות הן בדרך כלל אמינות יותר וכי פסילת המתלוננת הושפעה ככל הנראה מלחצים חיצוניים. הם מציינים את התנהגותה הכפולה של האם, אך מסיקים כי אמינותה אינה מכרעת. השופטים מוצאים את הראיות הפורנזיות משכנעות וקובעים כי בוצע מעשה סדום. הם מודים במחדלי חקירה אך מגיעים למסקנה שהם לא פגעו בהגנתו של המערער. באשר לדרישות הראייתיות, מבהירים השופטים כי כאשר עד מעיד במשפט, הודעתו הקודמת במשטרה דורשת חיזוק בלבד ולא סיוע. הם מציינים את התיעוד המקיף של חקירות ילדים ואת הצורך המופחת בסיוע במקרים כאלה. השופטים שוקלים את העונשים שהוטלו על המערער ודוחים גם את הערעור נגדם, תוך הדגשת הפגיעה במתלונן. השופט רובינשטיין מביע תקווה לצמצום מחדלי החקירה, ואילו השופט דנציגר מסכים עם פסק הדין.