ת"א 11126-03-16

תקציר

בית המשפט קבע כי אביב הפר את זכויותיה הקנייניות של מיכל במחזמר שביים מבלי לתת לה קרדיט. זאת משום שבניגוד לטענותיו של אביב, המחזה המבוים לא היה שונה מהותית מהיצירה שכתבה מיכל. גם אם הטקסטים שכתבה מיכל התבססו על סיפור שהוצג בתקציר משנת 2013, עבודתה היוותה ביטוי עצמאי לרעיון. למרות שאורי ואביב טענו כי מחקו את תרומתה של מיכל למחזה, חוות הדעת שמינה בית המשפט חשפה זהות מהותית בין יצירתה של מיכל לבין המחזמר המבוים, בתיאור הדמויות ובעלילה. לכן, כאשר אביב חתם על הסכם עם חברה הטוענת כי היא הבעלים הבלעדי של הזכויות במחזמר, הוא הציג מצג שווא. עוד קבע בית המשפט כי אורי נטל חלק אישי בהפרת זכויותיה הקנייניות של מיכל כאשר איפשר להעלות את המחזמר כמנהל אמנותי, למרות מעורבותו הרבה בהכנת היצירה וידיעה כי זכויותיה של מיכל לא טופלו כראוי. בסוגיית הפיצויים קבע בית המשפט כי לא הוכחה לרווח כספי משמעותי מהעלאת המחזמר, ולכן שקל בקשה לפיצוי ללא הוכחת נזק. בית המשפט קבע את גובה הפיצוי תוך התחשבות בשיקולים שונים, לרבות היקף הפגיעה וחומרתה, היעדר נזק ממוני, מאפייני פעילותם של הנתבעים וטיב הקשר שלהם עם מיכל. בסופו של דבר הורה בית המשפט לאביב לשלם למיכל 60 אלף שקל בסך הכל, הן בגין זכויות כלכליות והן בגין זכויות מוסריות. אורי נמצא חייב רק בשליש מסכום זה, שכן תפקידו היה פחות מרכזי והוא לא פעל בתום לב. בית המשפט אף נתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים להשתמש במחזמר ללא רשותה של מיכל וללא מתן קרדיט, והורה לאביב ולאורי לשלם למיכל הוצאות משפט, שנקבעו על 50 אלף שקל ו-7,500 שקל בהתאמה. בנוסף, אביב ואורי חויבו לשלם למיכל חלק משכר טרחת המומחה שמונה על ידי בית המשפט, כאשר אביב ישלם שני שלישים ואורי שליש מהסכום. יתרת ההוצאות הייתה אמורה להיות מוטלת על כל צד. התביעה נגד עמיחי נדחתה, שכן היא נזנחה למעשה במהלך תיקון כתב התביעה. לבסוף, הדגיש בית המשפט כי פסק הדין לא מנע שימוש באלמנטים בהם אין למיכל זכויות, כגון השירים, ועודד את הצדדים להגיע להסכמות בנוגע לשימוש ביצירותיהם בעתיד, במקום לקבוע עובדות בשטח מבלי לכבד זה את זכויותיו של זה.