ע"א 62/71

תקציר

בית המשפט העליון, בהרכב ממלא מקום הנשיא זוסמן והשופטים ויתקון ועציוני, נתן פסק דין בעניין סכסוך משכיר-שוכר שחל עליו חוק הגנת הדייר, התשט"ו-1955. התיק עסק בערעור על החלטת בית המשפט המחוזי שדחתה תביעה של משכיר לדמי שכירות מוגדלים נגד השוכרים שלו. על פי החשד, השוכרים נטשו את השטח המושכר, מה שגרם לבעלי הדירות לפתוח בהליכי פינוי. בית משפט השלום נעתר לתביעת הפינוי של בעלי הדירות אך הציע לשוכרים סעד הוגן, שיאפשר להם לשמור על חוזה השכירות בהתקיים תנאים מסוימים, לרבות פיצוי כספי. השוכרים עמדו בתנאים אלה, אך לאחר מכן הגישו המשכירים תביעה לשכר הולם בתקופת הנטישה הנטענת. בית המשפט המחוזי דחה טענה זו, תוך שהוא מצטט פסקי דין קודמים, מה שגרם לבעלי הדירות לערער לבית המשפט העליון. השופט ויטקון, שנתן את פסק הדין, אישר את החלטת בית המשפט המחוזי, ולא מצא טעם בטענות בעלי הדירות. הם הסתמכו על פסקי דין קודמים, ביניהם פסק דין ברגמן נ' להמן, אשר קבע כי עם התקיימות התנאים לסעד מן היושר, צו הפינוי בטל, והדייר שומר על מעמדו המוגן. כמו כן, בית המשפט הבהיר כי סמכותו לעשות צדק משתרעת על כל עילת פינוי, לרבות נטישה. באשר לטענת המשכירים כי חוזה השכירות השתנה, ציין בית המשפט כי בית משפט השלום היה מודע לכך וכי פסק הבוררות מכסה את כל חוזה השכירות. בית המשפט גם דחה את הטיעון להבחנה בין המקרה הנוכחי לפסקי דין קודמים. ממלא מקום הנשיא זוסמן, בהסכמתו עם פסק דינו של השופט ויתקון, חזר על עמדתם הקודמת לפיה לבית המשפט אין סמכות להעניק לדיירים סעד הוגן במקרים של נטישה. עם זאת, מאחר שבית משפט השלום כבר נתן סעד במקרה זה, ופסק הדין היה סופי, לא היה צורך לבחון מחדש את הסוגיה. זוסמן הדגיש כי סעד השוכרים נותן תוקף לחוזה השכירות בדיעבד, ומבטל כל תביעה לשכר או פיצויים ראויים. גם השופט עציוני הסכים עם פסק הדין. לפיכך, בית המשפט העליון דחה פה אחד את ערעור המשכירים והורה להם לכסות את הוצאות השוכרים בסך 600 ל"י. פסק הדין אישר מחדש את העיקרון לפיו סעד מן היושר מבטל את צו הפינוי ומחזיר את מעמדו המוגן של הדייר. בנוסף, סמכותו של בית המשפט לעשות צדק חלה על כל עילות הפינוי, לרבות נטישה. פסק דין זה מספק הצצה לחוק השוכר-משכיר בישראל ולהגנות המוקנות לשוכרים במקרים של נטישה לכאורה.