ת"א 2458/99

תקציר

התובע, שנפגע בתאונת דרכים, תבע את הנתבעים לפיצויים. הנתבעים הודו באחריות אך חלקו על היקף נכויותיו של התובע, גובה הפסדיו והסיבתיות בין התאונה לפציעתו. בית המשפט מינה מומחים רפואיים להערכת נכותו הרפואית של התובע. מומחי חילוף החומרים והאף-אוזן-גרון סברו כי מחלת הסוכרת של התובע והתסמינים הנלווים לה לא נגרמו כתוצאה מהתאונה. המומחה הפסיכיאטרי סבר כי לתובע נכות פסיכיאטרית לצמיתות בשיעור של 20%, ואילו המומחה האורתופדי קבע כי לתובע נכות אורתופדית לצמיתות בשיעור של 47.5%. עדויות שני המומחים היו בדרך כלל אמינות, ובית המשפט אימץ את חוות דעתם, אם כי מצא כי יש להפחית את נכותו הפסיכיאטרית של התובע ל-10% בשל אמינותו המוגבלת. לאחר מכן פנה בית המשפט לשאלת הנכות התפקודית ואובדן כושר ההשתכרות. עבודתו של התובע הייתה כרוכה במאמצים פיזיים, ויכולתו לבצע משימות אלה נפגעה עקב התאונה. עם זאת, מצבו הנפשי השפיע גם על תפקודו, אם כי במידה פחותה. בית המשפט קבע כי הנכות התפקודית של התובע היא 35% בתחום האורתופדי ו-10% בתחום הפסיכיאטרי, כך שנקבעה לו נכות תפקודית כוללת של 41.5%. באשר להכנסותיו של התובע, ציין בית המשפט כי עסקיו נקלעו לקשיים טרם התאונה. בית המשפט מצא את טענות התובע בדבר הכנסותיו מחברה ירדנית בלתי משכנעות, שכן הן לא נתמכו בראיות. בית המשפט הגיע למסקנה כי יש לחשב את שכרו של התובע לפני התאונה על בסיס השכר הממוצע במשק. התובע יפוצה בגין מלוא הפסד ההשתכרות בשנה הראשונה שלאחר התאונה, ואילו מנובמבר 1999 ועד הגיעו לגיל 70 יפוצה בהתאם לשיעור הנכות התפקודית שלו. התובע תבע גם פיצויים בגין עזרה מאחרים, הוצאות ניידות, התאמות מגורים, הוצאות רפואיות וכאב וסבל. בית המשפט פסק לו סכומים משתנים בגין ראשי נזק אלה, בהתבסס על הראיות שהובאו. סך הפיצוי לפני ניכויים חושב כ-1,708,338 ₪. בוצעו ניכויים בגין תשלומים שהתובע כבר קיבל מהנתבעים, וכן תשלומים עתידיים מהמוסד לביטוח לאומי, שהביאו לסכום פיצוי סופי בסך 970,135 ₪. הנתבעים חויבו לשלם סכום זה לתובע, בצירוף הוצאותיו, אגרת בית המשפט, שכר טרחת עורך דין וריבית עד לתשלום מלא. כמו כן הוצא צו האוסר על פרסום פרטיו האישיים של התובע.