ע"פ 4006/93

תקציר

הערעור מערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים שהרשיע את המערער בשוד בנסיבות מחמירות, הפרת צו כדין ושיבוש הליכי משפט. הערעור נסוב סביב החלטתו של בית משפט קמא שלא לאפשר למערער להציג שני עדי אליבי, לאחר שבא כוחו של המערער הצהיר במהלך המשפט כי אין אליבי. דעת הרוב, שנכתבה על ידי השופט גולדברג, קבעה כי היה על בית משפט קמא לאפשר למערער להציג את עדי האליבי, שכן בית המשפט עצמו לא מילא את חובתו לפי סעיף 152(ג) לחוק סדר הדין הפלילי להסביר למערער את ההשלכות של אי העלאת אליבי בתחילת המשפט. לפיכך, החליט הרוב להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי על מנת שישמע את שני עדי האליבי ויקבע את השפעתם על הכרעת הדין בעניין אישום השוד. השופטת דורנר, בחוות דעת מסכמת, הדגישה את הצורך בזהירות בהגבלת זכותו של הנאשם להתגונן ואת שיקול דעתו של בית המשפט בבואו להתיר טענות אליבי מאוחרות, אך הגיעה למסקנה כי במקרה זה לא היה עיוות דין. השופט בך היה שותף לדעה כי אין בסיס משפטי להתערב בהחלטת בית משפט קמא וכי יש לדחות את הערעור. לדברי השופט בך, טענת הסנגור כי לא הייתה טענת אליבי וחוסר ההסבר שלו לשיהוי היוו נימוקים חזקים לכך שבית משפט קמא לא התיר את מסירת עדי האליבי. עוד ציין השופט כי ראיות התביעה מוצקות, לרבות עדותם של שותף לפשע ועד ראייה. בהינתן שהמערערת ידעה את הדרישות הפורמליות ולא נגרם לה כל עוול, יש להחיל את סעיף 152 ככתבו וכרוחו. בסופו של דבר, בהחלטת רוב, נדחה הערעור.