עפ"ת 5273-07-09

תקציר

המדינה ערערה על גזר הדין שנגזר על משיב שהורשע בנהיגה בשכרות ובנהיגה מעל המהירות המותרת. נמצא כי המשיבה נסעה במהירות של 143 קמ"ש בכביש בו המהירות המותרת הייתה 80 קמ"ש, בעודה שיכורה, כשילדיה ואמה ברכב. המדינה טענה כי שגה בית משפט קמא בכך שלא הטיל את עונש המינימום הקבוע בחוק בגין עבירות נפוצות וחמורות אלה, אשר סיכנו את חיי המשיבה, נוסעיה ומשתמשי דרך אחרים. עורכי דינו של המשיב טענו כי קיימות נסיבות מקלות, לרבות פציעה שנגרמה בתאונה, וקשיים כלכליים ומשפחתיים. עם זאת, השופט קבע כי לא מדובר בנסיבות חריגות, וכי האינטרס הציבורי בהרחקת נהגים מסוכנים מהכביש, והצורך להרתיע מפני התנהגות כזו, גוברים על השיקולים הנוגעים לנסיבותיו האישיות של המשיב. לפיכך, השופט קיבל את הערעור בחלקו, והטיל את עונש המינימום של 24 חודשים, בניכוי תקופת הפסילה שכבר ריצתה, והותיר את יתרת העונש ללא שינוי.