ת"א 30697-06-16

תקציר

בית המשפט בחן בקפידה את הטענות והראיות שהוצגו על ידי הצדדים. הנתבע טען כי התביעה נגדו התיישנה, דבר שהתקבל בעבר על ידי הרכב שופטים אחר. עם זאת, בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון דחו טענה זו, והשופט הנוכחי מסכים עם ערכאות גבוהות אלה כי התביעה אינה חסומה על פי חוק. השופטת דוחה גם את טענות הנתבעת בדבר השיהוי, וקובעת כי התובעת לא זנחה את תביעתה ונקטה בהליכים משפטיים. כמו כן, השופט פוסק לטובת התובע בשאלה האם הנתבע חייב בארנונה לתקופה שבין השנים 2010-2011. התובע טען כי החברה של הנתבע, אופק סגול, הפסיקה לפעול בשנת 2009, ולכן לא ניתן לחייבו בגין תקופה זו. עם זאת, השופטת מקבלת את טענת הנתבע כי אופק סגול פינה את הנכס בשנת 2011, שכן היא אינה עולה בקנה אחד עם ראיות התובע עצמו. עיקר המחלוקת התמקדה בשאלה האם הנתבע סתר את חזקת הברחת הנכסים. השופט מציין כי נטל ההוכחה מוטל על הנאשם, אך גרסתו לאירועים לא הייתה משכנעת. הנתבע טען כי הנכסים נמכרו לפירעון חובות, אך ראיות התובע סתרו זאת. השופט אינו משתכנע מהסברו של הנתבע בדבר מכירת העסק וגורל התמורה, מה גם שלא סיפק מסמכים כלשהם התומכים בטענותיו. בנוסף, השופט מטיל ספק בטענת הנתבע כי לחברה לא היו נכסים כאשר חדלה לפעול, ומציין כי הדוחות הכספיים של החברה ועדותו של הנתבע עצמו מעלים ספקות לגבי טענה זו. השופט דן גם בפסיקה הסותרת בשאלה האם יש להגביל את שווי גביית הארנונה לשווי הנכסים המוברחים. במקרה זה, השופט קובע כי הנתבע לא הצליח לסתור את חזקת הברחת הנכסים ולכן שווי הגבייה אינו מוגבל לשווי הנטען של הנכסים המוברחים. בסופו של דבר, השופט מורה לנתבע לשלם לתובע את חוב הארנונה לתקופה שבין 2005 ל-2009. על התובע להגיש פסק דין לחתימת השופט עד ליום 17.5.2020.