רע"ב 534/19

תקציר

פסק הדין דן בסמכויות הנשיא לתת חנינה ובקשר בינה לבין חוק השחרורים. סמכותו של הנשיא לחון עבריינים היא סמכות ייחודית ומהותית בעלת השלכות משפטיות מרחיקות לכת. דובר על כך שסמכות זו צריכה להיות מופעלת על ידי הנשיא עצמו ולא ניתן להעבירן לאיש. פסק הדין מתעמק גם בסוגי החנינות השונים ובהשלכותיהם, ומבחין בין חנינה מלאה, חנינה על תנאי, עונש מופחת והחלפת עונש. המקרה הספציפי שלפנינו כרוך בפרשנות תנאי חנינה מותנית המוענקת למבקש. בית המשפט קובע כי התנאים צריכים להיות מנוסחים ככללים ברורים או כקטלוג וצריכים להיות חוקיים ומקובלים מבחינה מוסרית. יש לפרש אותם גם על פי משמעותם הציבורית, מתוך כוונה שהנשיא יהווה ראיה שאינה חד משמעית. בנוסף, כללי הפרשנות מחייבים אימוץ פרשנות המתאימה למקבל הפרשנות ומרחיבה את חירותו, במיוחד כאשר לתנאים יכולה להיות יותר ממשמעות אחת. פסק הדין בוחן את הטעויות שנפלו בהחלטות ועדת השחרורים ובית המשפט קמא, הנובעות ברובן מהתעלמות ממהות החנינה ומשיקול דעתו של הנשיא בהפעלת סמכותו לחון. יש ביקורת על פרשנותו המרחיבה של בית משפט קמא לתנאי הביטול, ונאמר כי יש להבין את התנאי כמתייחס רק לעבירות נגד ביטחון המדינה. בסופו של דבר, בית המשפט פוסק לטובת המבקש, ודן בבקשה כערעור. היא מבטלת את החלטות ועדת השחרורים ובית המשפט קמא, וקובעת כי המבקש זכאי לחנינה שקיבל מהנשיא, ומכאן משתמע כי תנאי הביטול אינו בר ביצוע במקרה זה. השופט י' עמית והשופט י' קרא מסכימים עם התוצאה אך מציעים פרשנויות שונות לכתב הסעד.