ע"א 68454-10-18

תקציר

המערערים, שהם בני זוג, ערערו על החלטת בית משפט קמא בעניין גובה היטל ההשבחה, שהוא סוג של מס, אותו נדרשו לשלם בעקבות שתי עסקאות של מכירת נכסים הרשומים על שמם של כל אחד מהם. המערערים טענו כי היטלי ההשבחה על שני נכסיהם זהים, ועל כן נגרמו להם הוצאות מיותרות בעסקה השנייה. המשיבים, לעומת זאת, טענו כי ההיטל על הנכס הרשום על שם המערערת (חלקה 44) נמוך משמעותית מההיטל על הנכס הרשום על שם המערערת (חלקה 49). בית המשפט החל בניתוח סכומי ההיטל ומצא כי חישוב המערערים אינו עולה בקנה אחד הן עם שומת ההיטל הראשונית והן עם השומה בגין העסקה השנייה. התברר כי סכומי ההיטל בגין שני הנכסים אכן דומים, סביב 86-89 אלף שקל, ולא כ-20 אלף שקל כפי שהוערך במקור בעסקה הראשונה. עם זאת, בית המשפט מצא כי טענת המערערים בדבר הסתמכות על השומה הראשונית אינה תקפה. המערערים לא הבהירו את העובדות העומדות ביסוד טענת ההסתמכות שלהם, והשמטתם טופלה כפגיעה בטענתם. סביר להניח כי המערערים היו מבחינים במספר המגרש השגוי בשומה הראשונית ופונים למשיבים לשם בירור, מה גם שסכומי ההיטל בגין שני הנכסים היו שונים. בנוסף, המערערים לא הביאו כל ראיה לכך שהיו מודעים לכך שסכומי ההיטל זהים לגבי שני הנכסים, ולפיכך טענתם כי לא היה עליהם לבדוק את מספר החלקה לא התקבלה. בית המשפט הגיע למסקנה כי המשיבים לא יכלו לצפות את הסתמכותם של המערערים על השומה הראשונית השגויה, מה גם שהנכסים נרשמו על שמם של שני אנשים שונים. יתר על כן, סביר היה לצפות כי המערערים היו בודקים את ההיטל הספציפי החל על הנכס הנמכר בעת ביצוע העסקה השנייה. לפיכך, הערעור נדחה, אם כי מטעמים שונים מאלה שהוצגו על ידי בית משפט קמא. לא היה צו להוצאות, והערבות שהופקדה על ידי המערערים הייתה אמורה להיות מוחחזרת.