ת"א 339/04

תקציר

פסק הדין קשור לתביעה אזרחית הנוגעת לחלקת אדמה בשטח כולל של 6037 מ"ר. התובעים, שהם הבעלים הנוכחיים של הקרקע, עתרו למתן פסק דין המצהיר כי הנתבע רכש רק 2500 מ"ר מקודמו, ולא את כל החלקה כפי שבבעלותו. הם גם ביקשו אישור על ייפוי כוח בלתי חוזר מיום 17 במאי 1972. פסק הדין הראשון קיבל חלקית את התביעה, וקבע כי רק ייפוי הכוח האחרון תקף, ואילו הקודם, מיום 26 באוגוסט 1970, בטל. הנתבע ערער על החלטה זו, ובית המשפט העליון הורה על דיון משלים כדי לקבוע את גבולותיה המדויקים של הקרקע שבידי הנתבע ביחס לייפוי הכוח משנת 1970. במסגרת הדיון המשלים בחן בית המשפט את כתבי הטענות והראיות שהוגשו על ידי הצדדים. נמצא כי טענת התובעים כי הנתבע החזיק ב-2500 מ"ר בלבד, בצירוף דברי הנתבע עצמו וראיותיו, תומכים במסקנה כי אכן החזיק בשטח של 5000 מ"ר. הדבר אושר בתצהיר הנתבע ובראיות נוספות, אשר התייחסו לרכישה בשטח של 5000 מ"ר. זאת ועוד, הנתבעת לא הביאה כל ראיה או עדות ברורה בדבר המדידה והסימון של הקרקע שנרכשה לכאורה בעסקה הראשונה. בית המשפט שקל גם את טענת הנתבע כי בשל הפקעה לצורך הרחבת כבישים, הוא נאלץ לרכוש 2500 מ"ר נוספים בעסקה השנייה. עם זאת, בית המשפט מצא כי טענת הנתבע כי מרבית הקרקע מהרכישה הראשונה הופקעה אינה נתמכת בראיות מהימנות. בית המשפט קיבל את טענת התובעים כי ייפוי הכוח השני בסך הכל תיקן את גבול השטח שנרכש בעסקה הראשונה, והסיט אותו דרומה בשל ההערכה כי החלק הצפוני הופקע. הדבר ניכר מעדותו של הנתבע עצמו ומהיעדר כל ראיה סמויה התומכת בטענתו. לסיכום, בית המשפט קבע כי הנתבעת החזיקה כדין ב-5,000 מ"ר מהמגרש, לאחר שרכשה 2500 מ"ר בכל אחת משתי העסקאות. יתרת 1037 המ"ר הוחזקו על ידי הנתבעת שלא כדין, ובקשת התובעים לאישור ייפוי הכוח משנת 1972 נענתה. פסק דין זה ניתן בהיעדרם של שני הצדדים ונחתם על ידי השופט.