ע"א 241/61

תקציר

מדובר בתביעה שהוגשה נגד שני מערערים, שביקשו להתגונן על סמך תצהיריהם. טענת המשיב התבססה על שלושה שטרות חתומים על ידי המערער הראשון ומובטחים על ידי השני. בתצהירי המערערים נטען כי החשבונות הושגו באמצעות לחצים ואיומים מצד המשיב, שהיה גיסו של המערער הראשון, וכי החוב לא היה חייב. עם זאת, במהלך החקירות הנגדיות סתרו עדויות המערערים את תצהיריהם, כאשר ה"לחץ" הצטמצם לצעקות והכחשת החוב הפכה לטענת חוסר ודאות. השופט קבע כי הגנת המערערים היא "סיפור מפוברק", והמערערים חויבו לשלם את הסכומים הנקובים בחשבונות, בצירוף ריבית והוצאות. על החלטה זו הוגש ערעור. בית המשפט העליון דחה את הערעור, בקובעו כי הגנת המערערים לוקה בחוסר אמינות וכי אין להעניק להם רשות להתגונן. המבחן למתן רשות להתגונן הוא האם שבועת המבקש מאשרת טענה עובדתית שתשמש הגנה תקפה, מבלי להתחשב בראיות. עם זאת, אם מבקש סותר את העובדות שלו עצמו תחת חקירה, בית המשפט יכול להסיק כי ההגנה שלהם מפוברקת. מאחר שחקירתם הנגדית של המערערים השמיטה מרכיבים מרכזיים בהגנתם, מצא בית המשפט כי גרסתם אכן מפוברקת, והערעור נדחה בהוצאות.