ע"פ 8535-06-23

תקציר

הכרעת הדין דנה בעבירת האיומים ובקריטריונים הנדרשים לביסוסה. מכיוון שאיומים הם עבירה התנהגותית, מימוש האיום אינו נחשב בין מרכיביו. די באיום עצמו, אם בוצע מתוך כוונה להפחיד או להקניט, כדי לבסס את העבירה. הקריטריונים נבחנים באמצעות אמת מידה אובייקטיבית, כלומר, האם אדם סביר היה חש מאוים. האיום חייב להיות גם בפגיעה "שלא כדין" - איומים בתביעה משפטית, למשל, אינם מהווים עבירה פלילית. במקרה דנן, איומיו של המשיב כלפי המתלוננת, שהיתה עובדת ציבור, היו ברורים וחד-משמעיים בכוונתם לפגוע ולא היוו אמצעי מחאה או עצה לגיטימיים. לפיכך, מתקיימת התשתית העובדתית של העבירה. באשר ליסוד הנפשי של העבירה, די בכך שהמאיים מודע, בהסתברות גבוהה, לכך שאיומו יפחיד או יקניט את האדם. קריטריון זה מתקיים בנקל במקרה זה, וכוונתו של המשיב לזעזע ולהכעיס את המתלוננת ניכרת. מניעיו של המשיב או היעדרם אינם שוללים כוונה זו. בית המשפט דוחה גם את הטענה כי התביעה פעלה בניגוד להנחיותיה הפנימיות, וקובע כי שיקול דעתה של התביעה בעניין זה הופעל כראוי. לבסוף, מסכימים השופטים כי יש לקבל את הערעור, להרשיע את המשיב בעבירת האיומים, והתיק מוחזר לבית משפט קמא לצורך מתן גזר הדין.