רע"א 4263/19

תקציר

במקרה זה התייחס בית המשפט לשאלה האם חיסיון המסמכים שהוכנו למשפט, ובפרט דו"חות חקירה, הוא מוחלט או יחסי, עניין שלא הוסדר במלואו בפסיקה. העותר טען כנגד השקפתו של בית משפט קמא בדבר חיסיון מוחלט, תוך שהוא מפנה להחלטה (ע"א 3670/19) המצביעה על פוטנציאל לחיסיון יחסי. עם זאת, גם תחת חיסיון יחסי, בית המשפט לא מצא עילה להתערב בהחלטת בית משפט קמא. ההבחנה בין חיסיון לבין הלכת סוויסה הייתה מרכזית: חיסיון מתייחס לגילוי, ואילו פסק דין סוויסה מאפשר עיכוב גילוי. בית משפט קמא הכיר בהבדל, אך בא כוח המבקש טשטש את הגבולות והשפיע על הטענות. השאלה המרכזית הייתה האם הדוחות הוכנו בעיקר למשפט, תוך בחינת העיתוי, המטרה והתוכן שלהם. בית המשפט מצא כי הדוחות היו היערכות משפטית, שנתנה תוקף לשיקול דעתו של בית משפט קמא והגבילה את התערבות הערעור למקרים חריגים. למרות שויתר על חיסיון מסוים, המחייב גילוי של אמירות מסוימות, הדבר מאזן בין מניעת שימוש סלקטיבי בראיות לבין שמירה על סודיות הכרחית. מבחינה פרוצדורלית, על הצדדים לבחור בין מסלול החיסיון לבין מסלול סוויסה בעת חשיפת מסמכים. המבקש נכשל בשלבים מוקדמים יותר, וחלק מהחומרים נחשפו בעת הצורך. בסופו של דבר, הבקשה נדחתה ללא כל תגובה, ולא נקבעו צווי הוצאות.