מ"ח 8902/21

תקציר

בית המשפט דחה את בקשת העותר למשפט חוזר, והדגיש כי ככלל אין לפסול הודאה אלא בקיומן של נסיבות חריגות, כמפורט בסעיף 153(א) לחוק סדר הדין הפלילי. העותר לא הצליח להוכיח כי מצבו עונה על מקרים חריגים אלה, חרף טענתו לכשל בייצוג וחשש לכאורה השפיע על הודאתו. העותר הודה בעבר בעובדות כתב האישום המתוקן במסגרת הסדר הטיעון, אליו חתם בייצוג משפטי, והביע חרטה ותיאר את מעשיו כהגנה עצמית. ניסיונו לחזור בו מהודאתו לאחר מתן גזר הדין, לאחר דחיית ערעורו, נראה טקטי ולא מבוסס על חששות חדשים שהתגלו. בנוסף, ראיות חדשות כביכול, לרבות תמליל הקלטה, לא ביססו את טענותיו לחפותו, שכן הן לא שינו את תוצאות המשפט ולא סתרו את עובדות כתב האישום. בית המשפט מצא כי המבקש ביקש לכאורה לתמרן את ההליך לאחר שלא היה מרוצה מגזר דינו, מה שמעלה ספקות לגבי מניעיו. משכך, קבע בית המשפט כי לא התקיים הנטל למשפט חוזר, אישר מחדש את ההחלטה הקודמת והורה לעותר להתייצב במאסר עד למועד שנקבע.