ת"פ 64414-05-18

תקציר

הנאשם הורשע בתקיפה סתם לפי סעיף 379 לחוק העונשין. המחלוקת העיקרית סביב הכרעת הדין הייתה האם יש להפעיל, להאריך או לחדש עונש מאסר על תנאי קודם שנגזר על הנאשם, שכן הנאשם ביצע את התקיפה במהלך תקופת הארכת עונשו. התביעה טענה כי יש להחיל את העונש, ואילו הנאשם טען כי פג תוקפו. השופט פתח בסיכום האירוע, נסיבותיו האישיות של הנאשם ועברו הפלילי, שכלל עבירות אלימות קודמות. לאחר מכן דן השופט בעונש ההולם בגין התקיפה, תוך התחשבות בנסיבותיו של הנאשם. הוחלט כי עונש צופה פני עתיד או תקופת מאסר קצרה שניתן יהיה לרצות לצד עבודות שירות, לצד צעדי ענישה נוספים, יהיו ראויים. לאחר מכן התייחס השופט לסוגיית המאסר על תנאי. הובהר כי גזר הדין חודש ולא הוארך, אך הדבר נמצא לא רלוונטי לפי פסיקות קודמות. הסוגיה העיקרית לפרשנות הייתה האם פקעה תקופת ההתיישנות על המאסר על תנאי. השופט עמד בהרחבה על תכליתו של חוק ההתיישנות במשפט הפלילי ועל יחסו למאסר על תנאי, והגיע למסקנה כי הארכת מאסר על תנאי מהווה אמצעי חריג המצדיק התחלה חדשה עבור הנאשם. לפיכך, ביצוע עבירה נוספת במהלך תקופת המבחן הממושכת צריך לאפס את תקופת ההתיישנות. מסקנה זו נתמכה גם בשיקולים מעשיים, כגון מניעת נאשמים מלגרור הליכים פליליים כדי להגיע לתקופת ההתיישנות. בסופו של דבר הוחלט כי המאסר על תנאי לא פקע ויש להפעילו. בהתחשב בנסיבותיו האישיות של הנאשם, גזר השופט עונש כולל של שלושה חודשי עבודות שירות, שבעה חודשי מאסר על תנאי ופיצוי כספי לקורבן.