ת"א 46864-03-16

תקציר

המחלוקת נסובה סביב השאלה האם התובעת, גוף שנוסד בשנת 451 לספירה, קיבלה פיצויים לאחר שאדמתה הופקעו, כפי שנטען על ידי הנתבעת. התובעת טוענת שלא, ואילו הנתבעת טוענת שכן. פסק הדין בוחן את הנטל הראייתי של שני הצדדים. על התובעת להוכיח כי אדמתה הופקעה וכי לא קיבלה פיצויים, ואילו על הנתבעת, הנושאת בנטל השכנוע, להוכיח כי הפיצויים שולמו. בדרך כלל, נטל השכנוע נותר קבוע, אך נטל הצגת הראיות יכול להשתנות. כאן, מראיות הנתבע – רישומי משא ומתן ומכתב שמאי ממשלתי – עולה כי הושגה הסכמה על פיצויים ובוצעה באופן חלקי. התובעת לא הציגה כל ראיה לסתור זאת, או להסביר מדוע, אם המשא ומתן נכשל, היא לא פעלה על פיו במשך עשרות שנים. מעמדה של התובעת כגוף אמיד ומיומן, בעל רישום מלא של נכסיה, וייצוגה על ידי עורכי דין מוסמכים לאורך השנים, מעלים את האפשרות שלא תעמוד מנגד אם המשא ומתן היה נכשל. זאת ועוד, הנזק הראייתי המשמעותי שנגרם עקב השיהוי של התובעת בהגשת התביעה – למעלה משישה עשורים – מחזק עוד יותר את המסקנה כי הנתבע הוכיח כי הפיצוי שולם. לחילופין, היא מעבירה את נטל הבאת הראיות לתובע, שאותן היא אינה עומדת בהן. הראיות הבלתי מושלמות שהציגה הנתבעת – היעדר הסכם בכתב וקבלות – גוברות על התנהלותה של התובעת וחובתה הראייתית, ומובילות למסקנה כי היא קיבלה פיצוי בגין ההפקעה ובחרה שלא להמשיך בעניין קודם לכן. משכך, התביעה נדחית לגופה, וגם בשל שיהוי התובע. התובעת חייבת בהוצאות הנתבעת ובשכר טרחת עורך דינה בסך של 35,000 ₪, בשל הטרחה שנגרמה עקב מחדלה במהלך דיון הוכחות.