ת"פ 30247-12-21

תקציר

בית המשפט מכיר באכיפה בררנית כמנגנון הגנה מפני הצדק העומד לרשות הנאשם. אכיפה בררנית נחלקת לשתי ערכאות: החלטה להעמיד לדין רק חלק מהצדדים המעורבים והחלטה להעמיד לדין במקרה ספציפי באופן שונה ממקרים דומים. האחרון ישים במקרה זה, בו הנאשם טוען שהיה עליו לעמוד לדין משמעתי ולא להעמידו לדין פלילי. על הנתבע מוטל הנטל הראשוני להביא ראיות שיתמכו בטענתו לאכיפה בררנית. הוא מציג מקרים דומים שבהם ננקטו צעדים משמעתיים, ובית המשפט מוצא כי די בכך כדי לכרסם בחזקת התקינות המוקנית לתביעה, במיוחד בהינתן הרף הראייתי הנמוך הנדרש. טענת המדינה כי ראיות הנאשם אינן מספיקות אינה סבירה ואינה עולה בקנה אחד עם הפסיקה. עקרונות השוויון, ההגינות והצדק מחייבים את המדינה לחשוף את המידע המבוקש כדי להבטיח שההליך הפלילי יתנהל ללא משוא פנים. גילוי זה אינו מרמז על קבלת טענת האכיפה הבררנית או על ביטול כתב האישום, אך הוא מאפשר לנאשם להמשיך לחקור ואולי לבסס את הגנתו. לפיכך, בית המשפט מורה על חשיפת המידע המבוקש, המוגבל לשלוש השנים האחרונות, כדי לסייע בעניינו של הנאשם. ההחלטה מתקבלת בהעדר הצדדים ואינה פוגעת בתוצאות המשפט.