בש"פ 81/10

תקציר

ההחלטה נשוא הערעור היא צו מעצרו של המערער עד לתום ההליכים המשפטיים הנובעים מאירוע של גניבת רכב לכאורה. הערעור, שנדון בבית המשפט העליון, מערער על פסק דינו הקודם של בית המשפט המחוזי מרכז, שאישר את החלטת ערכאה נמוכה יותר לעצור את המערער. הטענה המרכזית שהועלתה על ידי בא כוח המערער היא כי הראיות שהציגה התביעה אינן עומדות ברף של "ראיות לכאורה" כנדרש בדין הישראלי. הראיות כוללות את עדותו של שותף, שיחות טלפון שיורטו על ידי המשטרה ושיחות טלפון שיורטו על ידי המערער עם שותף בשם סאלם. נראה כי השיחות, שהתקיימו לפני ואחרי העבירה הנטענת, מפלילות את המערער. עם זאת, ההגנה טוענת כי היבטים חקירתיים מסוימים לא בוצעו כראוי, ובהם אי בדיקת אליבי שסיפק המערער ואי ביצוע מסדר זיהוי. שופט בית המשפט העליון, לאחר שבחן את חומר הראיות, מסכים עם הערכאות הנמוכות יותר כי הראיות שהוצגו מהוות ראיה לכאורה ואינו מפרט את עילות המעצר. זאת ועוד, השופט קובע כי אין מקום לאמצעי חלופי בהתחשב באופי העבירה, עברו הפלילי של המערער והרשעתו בעבר בנהיגה בזמן פסילה. בסופו של דבר, הערעור נדחה, וצו מעצרו של המערער מתקבל.