ת"א 2112-01-08

תקציר

פסק הדין דן בשתי טענות הנוגעות לסכסוך רכושי. התביעה הראשונה נוגעת להפרה הנטענת של הסכם מכר על ידי הנתבעים, בכך שלא הרסו קוטג' בנכס ובנו חניות, וכן באי רישום הבניין כבית משותף, ובכך מנעו מהדיירים לרשום את דירותיהם על שמם. התביעה השנייה עניינה אותם נתבעים וחובתם לרשום את הבניין. הנתבעים הגישו תביעה שכנגד, ביקשו סעד הצהרתי בנוגע ליתרת זכויות הבנייה בנכס, שלטענתם שייכת להם, ולחילופין ביקשו פיצוי כספי בגין העלויות והנזקים שנגרמו להם. השופטת פותחת בציון הקשיים הנובעים מהסיכומים הלקויים שנמסרו על ידי כל הצדדים. בטענה הראשונה, השופט מוצא כי טענת התובעים בדבר הריסת הקוטג' ובניית מקומות חניה חוסה תחת דוקטרינת הפעולה המשפטית של בית המשפט, המונעת התדיינות חוזרת בעניין שכבר הוכרע. הדבר חל על כל התובעים למעט בני הזוג האילתיים, שרכשו את דירתם לאחר ההליך הקודם, ולכן התביעה נדחית בעילה של השתק עילה. כמו כן, השופטת מוצאת כי יש לדחות את תביעתם של בני הזוג האילתים לגופה משום שלא נעשה בפניהם הסכם או מצג בדבר הריסת הקוטג'. באשר לאי רישום הבניין כבית משותף, קובעת השופטת כי התביעה אינה חוסה תחת חוק ההתיישנות או השיהוי. עם זאת, מאחר והקוטג' נותר על תילו, שטחו אינו חלק מהרכוש המשותף, ולכן הנתבעים לא הפרו את הסכם המכר בכך שסירבו לרשום את המבנה כפי שדרשו התובעים. עוד מציינת השופטת כי התובעים אינם זכאים לכך שכל החלקה המאוחדת תהפוך לרכוש משותף. כתוצאה מכך, הבקשה להורות על רישום הבית המשותף והדירות נדחית, ודרך הפעולה הראויה עבור הצדדים היא הגשת תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין. במעבר לתביעה שכנגד, השופט מוצא אותה תמוהה שכן היא סותרת את עצמה. החברה טוענת כי הקוטג' נמכר למלווים, תוך שהיא טוענת כי יתרת זכויות הבנייה בקרקע שייכת להם. השופט מיישב סתירה זו לטובת התובעים, וקובע כי החברה מנועה מלהעלות טענות סותרות אלה. בנוסף, השופטת קובעת כי החברה לא הציגה ראיות מספיקות כדי להראות כי היא זכאית לשמור על זכויות הבנייה, וכי הרוכשים לא הסכימו לכל בנייה עתידית. לפיכך, גם התביעה שכנגד נדחית. פסק הדין מסתיים בדחיית שתי התביעות והתביעה שכנגד, ללא צו להוצאות. השופט מביע אכזבה מכך שהסכסוך לא נפתר ומעודד את הצדדים להגיע להסדר.