בג"צ 4146/95

תקציר

פסק הדין של בית המשפט העליון עסק בסוגיית ההכרזה על כפר שמריהו כאתר עתיקות, דבר שהגביל את זכויות הקניין של העותרים שהיו בעלי קרקעות במקום. העותרים טענו כי החוק מחייב גילוי עתיקות לפני שניתן יהיה להכריז על כך, אך לא נמצאו עתיקות באדמתם או באזורים אחרים. בית המשפט אישר את חוק העתיקות, וקבע כי רשות העתיקות יכולה להכריז על שטחים כאתרי עתיקות על סמך אמונה סבירה של עתיקות פוטנציאליות, גם אם לא התגלו כאלה, ובכך לשמור על כוונת החוק להגן על מורשת בלתי נראית. פסק הדין הדגיש גישה מאוזנת, השוקלת את ההגנה על עתיקות מול זכויות קניין. היא הדגישה כי ראיות מנהליות חייבות לתמוך בהצהרות כאלה. בית המשפט מתח ביקורת על הפרקטיקה היקרה של חיוב בעלי קרקעות לממן ביקורות באתר והפציר ברשות העתיקות לממן בדיקות כאלה בתוך פרק זמן סביר, ובכך לצמצם את ההשפעה על זכויות הקניין. נוהלי ההודעה נמצאו לקויים, ונרשמו מחלוקות מתמשכות בנוגע לאחריות ליידע את בעלי הקרקעות, תוך קריאה לפתרון על ידי הרשויות הממשלתיות האחראיות. עתירת העותרים לבטל את ההכרזה על האתר שלהם כאתר עתיקות נדחתה, תוך שמירה על מעמדו הקודם לפי פקודת העתיקות וחוק העתיקות. עם זאת, פסק הדין פתח פתח לתלונות עתידיות על מימון פיקוח ופרקטיקות מנהליות. על המשיבים, ובהם שר החינוך והיועץ המשפטי לממשלה, נמתחה ביקורת על עיכובים פרוצדורליים, והם חויבו לשאת בהוצאות המשפט של העותרים בגין עיכובים אלה.