ת"א 9572-07-18

תקציר

התיק נסוב סביב סכסוך הנוגע לדיור הציבורי וזכויותיו של "דייר ממשיך" בעקבות פטירת הדייר החוזי. הנתבעת, בתו של הדייר המנוח, טענה כי התגוררה עם אביה בדירה בשלוש השנים שקדמו לפטירתו, דבר שיזכה אותה להמשיך ולהתגורר בדירה הציבורית. מנגד, טענה התובעת כי הנתבעת לא עמדה בדרישות והחזיקה בחוזה שלא כדין. השופט מתאר בהרחבה את החוקים החלים ואת פסקי הדין הקודמים הקשורים למקרה, תוך שימת דגש על הדרישה לספק ראיות למגורים עבור "דייר ממשיך". התובעת הציגה דוחות על ביקורים שנתיים בחוגים, מכתבים ממחלקת הרווחה ותצהיר מהליך אחר. עם זאת, השופט מצא כי דוחות אלה אינם בעלי ערך רב בשל פגמים בעריכתם וחוסר תיאום עם האפוטרופוסים של הדייר המנוח, שהוכרז כבלתי כשיר. ראיות הנתבעת כללו תצהירים של שכנים ובני משפחה, וכן עדותה שלה. עם זאת, השופטת ציינה סתירות בדיווחיה של הנאשמת לגבי מועד מגוריה עם אביה, לצד כישלונה לייצר ראיות אובייקטיביות למרות שהייתה לה גישה אליהן. השופט ציין גם את הימנעותה של הנאשמת מלזמן עדים מכריעים, בהם אמה והאפוטרופוסים. בסיכומו של דבר, השופטת הגיעה למסקנה כי הנתבעת לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה ולא הוכיחה את זכאותה להכרה כ"דיירת ממשיכת". באשר לתביעה לדמי שימוש, קיבל בית המשפט את טענת הנתבעת כי יש לנכות מסך החוב תשלום בסך 20,000 ₪ כפי שנעשה טרם הגשת התביעה. התובע הוזמן להגיש פסק דין מתוקן לחתימה, בו יחישב את הסכום המדויק לחייב, בניכוי של 20,000 ₪. בפסק הדין הורתה השופטת לנתבע לפנות את הדירה בתוך 60 יום ולשלם את דמי השימוש המתאימים, בצירוף הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 4,500 שקל לתובע. כמו כן ניתנה לנאשם זכות ערעור כדין בבית המשפט המחוזי מרכז לוד.