בש"פ 111/90

תקציר

הכרעת הדין המדוברת מתייחסת לערעור על החלטה לשחרר בערבות שני קטינים שהואשמו במספר עבירות. המשיבים הואשמו בסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה ובתקיפת שוטר בנסיבות מחמירות. בערעור נטען כי קיימות די ראיות לכאורה המצדיקות את מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים המשפטיים. בית המשפט העליון פסק לטובת הערעור, וקבע כי אכן יש די ראיות לכאורה כדי לתמוך בהאשמות. הראיות כללו את הודאתו של המשיב הראשון ואת עדויות השוטרים המעורבים. בית המשפט הדגיש כי אמנם לא עלה בידו לבחון את מהימנותם של עדים בשלב זה, אך בחן היטב את חומר הראיות ונקט משנה זהירות בקבלת החלטתו. השינויים והסתירות בדברי השוטרים לא נחשבו משמעותיים דיים כדי להפחית ממשקל הראיות. בנוסף, היעדר עדותו של נהג המונית, שהיה האדם הראשון שהותקף, וטענת האליבי של המשיב השני לא נחשבו מספיקים כדי לגבור על טענת התביעה לכאורה. משכך, קיבל בית המשפט העליון את הערעור, ביטל את צו השחרור בערבות של הערכאה הנמוכה יותר, וקבע כי יש לעצור את המשיבים עד תום ההליכים המשפטיים.