ת"א 2554/99

תקציר

פסק הדין נסוב סביב תביעה שהגישו התובעים, אם ובנה, נגד ועד מושב צור משה ונציגיו (נתבעים 1 ו-2) ומינהל מקרקעי ישראל (נתבע 3), בגין אי הקצאת חלקת קרקע למגורים במושב. המקרה נולד בעקבות החלטת מינהל מקרקעי ישראל בשנת 1993 לאשר 100 מגרשים במושב צור משה להקצאה ושיווק. התובע 1 הגיש בקשה ושילם אגרת רישום, אך בהמשך משך את בקשתו לאחר שנמסר לו על ידי המושב כי הוא אינו זכאי וכי אחד מאחיו העומד בקריטריונים יירשם במקומו. עם זאת, אף אחד מבני המשפחה של התובעים לא קיבל מגרש בשלב הראשון של ההרחבה, בעוד שמבקשים אחרים, כולל כמה חיצוניים, הצליחו. השלבים השני והשלישי של תכנית ההרחבה הציעו לתובעים חלקה, אך הם סירבו בשל הוצאות פיתוח גבוהות ודמי היוון, ובמקום זאת דרשו מגרשים בשטח מטע (שלב שלישי) שבו העלויות היו נמוכות יותר. אלא שהמגרשים לשלב השלישי טרם חולקו והליכי התכנון טרם הושלמו. בינתיים קבע בג"ץ כי ההחלטות המסדירות את ייעוד הקרקע בטלות. כתוצאה מכך, התביעה בנוגע לשלב השלישי הייתה מוקדמת מדי. השופטת מצאה ליקויים בהתנהלות ועדת המושב כלפי התובעים וקיבלה את גרסתו של התובע 1 לאירועים. אי הקצאת חלקה לתובעים בשלב ההרחבה הראשון נחשבה הפרה המזכה אותם בפיצויים. השופטת הורתה לנתבעים 1 ו-2 לשלם לתובעים 60,000 ש"ח, שהומרו לשקלים וצמודים למועד פסק הדין, בצירוף ריבית ושכר טרחת עורך דין. כמו כן חויבו התובעים לשלם לנתבע 3 שכר טרחת עורך דין בסך 12,000 ₪. פסק הדין ניתן שלא בפניו ב-14 במרץ 2005.