ה"פ 5502-10-18

תקציר

השופט פסק לטובת התובע בתביעה לסעד הצהרתי, וקבע כי התובע אכן מחזיק ב-50% מהנכס המושכר כמפורט בהסכם המכר. השופטת הקדימה את פסק הדין בכך שכל המסמכים והעדויות שהוצגו בפני בית המשפט תומכים בטענת התובע. הנתבעים טענו בתחילה כי כל הסכם המכר היה מזויף, אך בהמשך חזרו בהם, והשופטת לא מצאה כל הצדקה לטענה זו. עוד טענו הנתבעים כי הסכם המכר היה מראית עין בלבד, חסרת פירוט וסופיות, אך השופטת דחתה טענה זו וציינה כי התנהלות הצדדים ב-30 השנים שחלפו מאז נחתם ההסכם מעידה על כוונתם להיות בעלים משותפים של הנכס. השופטת הדגישה כי הנתבעים לא הציגו כל הסבר חלופי להסכם וכי חוזים בין בני משפחה לעיתים קרובות נעדרים פורמליות. לפיכך, הסכם המכר נמצא תקף. עוד ציינה השופטת כי הנתבעים היו מודעים לכך שהתובע רואה עצמו כבעלים של הנכס וכי כל מחלוקת התעוררה רק בעת מכירת הנכס. זאת ועוד, מעדויות הנתבעים וממעשיהם עולה כי הם מכירים בזכויותיו של התובע, וספקותיהם האחרונים לא היו משכנעים. מאחר שזכויותיה של התובעת נבעו מהסכם שהיה תקף עוד בחיי הבעלים, קבעה השופטת כי סעיף 133 לחוק הירושה אינו חל. לבסוף קיבל השופט את דרישת התובע לפירוק השותפות והורה לנתבעים לכסות את הוצאות התובע בסך 25,000 ₪.