ע"א 5903/22

תקציר

הערעורים עסקו בתביעת תאונות דרכים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, בה היו מעורבים שני צדדים: המערערת הנפגעת, שהחנה את רכבה לצורך חיפוש מסעדה, והנהג הפוגע שהתנגש בה. נקבע כי רכבו החונה של המערערת אינו "בשימוש" לתחבורה, מה שהוביל למחלוקת בשאלה מי מהמבטחת חייבת בפיצוי – של המערער או של הנהג הפוגע. בית המשפט המחוזי קבע תחילה כי הביטוח לנהג הפוגע יכסה את הנזקים, שכן חניית המערער אינה חלק אינטגרלי מתחבורה. עם זאת, בערעור הוחלט אחרת, וצוין כי עצירה רגעית בתא האוטובוס כשהמנוע דולק וחגורות הבטיחות מהודקות אכן מהווה שימוש "למטרות תחבורה". עובדה זו, בשילוב עם מבחן השכל הישר, הצביעה על קשר סיבתי בין השימוש ברכב לבין התאונה, והעבירה את האחריות לפיצויים בחזרה למבטחת רכבו של המערער. זאת ועוד, לאחר עיון בהערכת הנזקים של בית משפט קמא, הוסכם להגדיל את הפיצוי ב-200,000 ש"ח לכיסוי הוצאות נוספות הקשורות לנזקיו ומגבלותיו של המערער. החלטה זו משקפת חששות מתמשכים לגבי חוסר יעילות משפטית ומורכבות בקביעת החבויות הביטוחיות על פי חוקי התעבורה הקיימים.