ת"א 8019/06

תקציר

השופט, ארנון דראל, פותח בקביעת חובת המדינה ליידע את האזרחים על סיכונים בריאותיים. המדינה אחראית להודיע למי שנמצא בסיכון לפתח מחלות עקב טיפולי קרינה קודמים לגזזת על הצורך בבדיקות מעקב. חובת יידוע זו נובעת מהסיכון המוגבר לחלות העומד בפני אנשים אלה ומהכרתה של המדינה עצמה כי מעקב וטיפול רפואי אפשריים. השופטת מדגישה כי חובה זו חלה על כל האזרחים שעברו הקרנות, ללא קשר לגוף שביצע את ההקרנות. לאחר מכן, השופט דראל בוחן את ביצוע חובה זו על ידי המדינה. הוא מסיק כי מאמצי המדינה לא עמדו בסטנדרט הנדרש. המדינה ניסתה אמנם להפיץ מידע בשיטות שונות, כולל חוזר רופאים ופרסומים חדשותיים, אך אמצעים אלה לא הספיקו. תוכן החוזר לא הנחה באופן ברור את הרופאים ליזום איתור ובדיקה של אנשים בסיכון, ושיטת ההפצה לא הבטיחה כי כל הרופאים קיבלו אותה ופעלו על פיה. יתרה מכך, השופט מבהיר כי רשלנות המדינה נעוצה ביישום מדיניותה ולא בהחלטת המדיניות עצמה. הוא מדגיש כי הבחירה של המדינה להעביר את המידע באמצעות רופאים ולא באמצעות תקשורת ישירה עם חולים לא הייתה רשלנית כשלעצמה. הרשלנות נבעה מהצעדים הלקויים שננקטו כדי להבטיח שהרופאים אכן יזהו ויבדקו את הנמצאים בסיכון. השופט דראל מתייחס גם למעמדם המשפטי של פסקי דין קודמים הנוגעים לתיק, ובפרט לפסק דין סימה ראובן שאושר על ידי בית המשפט העליון. מסקנתו היא כי קביעות קודמות אלה מחייבות ומהוות תקדים משפטי. לפיכך, המדינה אינה יכולה להציג ראיות חדשות בהליכים הבאים. במעבר לסוגיית הנזק הראייתי מסכימה השופטת כי הימנעותה של המדינה ממסירת מידע יצרה קושי לבסס את הקשר הסיבתי בין רשלנותה לבין נזקי התובעים. הוא מחליט כי העברת נטל ההוכחה למדינה מוצדקת, אך יש לעשות זאת בזהירות ולהתייחס רק למה שהיה קורה אילו התובעים היו מקבלים את המידע הרלוונטי. לבסוף, מדגישה השופטת דראל כי ממצאים אלה בדבר אחריות ונזק ראייתי משמשים בסיס לבחינת התביעות הפרטניות. פסקי הדין הנפרדים לכל תביעה יעמיקו בפרטים ובראיות הספציפיות שהוצגו, בהתחשב בקשר הסיבתי ובפגיעה באוטונומיה. ההחלטה מיום י"ב אלול תשע"ג, או 18.8.13, וניתנה שלא בנוכחות הצדדים המעורבים.